מדור שבועי בוואלה! ברנז'ה: ההיסטוריון וחוקר התקשורת ד"ר רפי מן חוזר לכותרות עיתוני העבר, ומגלה שלא הכל היה בהכרח יותר טוב.
איך סיקרה העיתונות העברית את הבחירות בארה"ב?
בימי טרום הטלוויזיה הישראלית: במה צפו בארץ?
הפרסומות של תחילת המאה: כך שווקו מכוניות פרטיות
30 במרץ 1936 נרשם כיום היסטורי בתולדות התקשורת בארץ ישראל: בירושלים החלו שידוריה של תחנת הרדיו של ממשלת המנדט. "האזינו עמים ברחבי כל תבל", התפייט המשורר אביגדור המאירי, "פה עיר אלוהים קוראת מתוך הערפל, פה עיר מקדש מלך תיתן קולה, פה ירושלים מדברת!". עיר הקודש שידרה בשלוש שפות: אנגלית, עברית וערבית.
אך עוד קודם לרגע שבו החל העולם להאזין לירושלים, הקשיבו לא מעטים בארץ לקולות שבאו מלונדון, ברלין ומוסקבה. מי שידו היתה משגת רכש לעצמו "אפארט" (מכשיר), מקלט רדיו שבאמצעותו יכול היה להטות אוזן לצלילים הרחוקים.
הסתדרות העובדים, בעידודו של האיש שעמד באותם ימים בראשה, דוד בן-גוריון, פעלה לקידום הרדיו בארץ ישראל. בן-גוריון ניסה לשווא לקבל מהבריטים רישיון להפעיל תחנה שתשדר הרצאות לפועלים. במקביל הקימה ההסתדרות באמצע שנות ה-20 את "מכון הרדיו", שנועד להגביר את מודעות הציבור לטכנולוגיה החדשה. במכון נקלטו שידורים מחו"ל שהועברו למערכות העיתונים, וגם נערכו הרצאות והדגמות לקהל.
עוד טרם פתיחת השידורים של תחנת הרדיו הממשלתית חתמו סוחרים על הסכמים עם חברות ידועות בעולם, וקיבלו את הזיכיונות לשווקם בישראל. בעיתונים פורסמו מודעות, וגם נערכו חידונים כדי להגביר את העניין ברדיו. רק למעטים מתושבי הארץ היו אז מכוניות, אבל כבר אז היה מי שמכר "רדיו מיוחד לאוטומובילים".
בשנות מלחמת העולם השנייה היה לרדיו תפקיד חשוב, כמקור מידע מרכזי לציבור הרחב על מהלכי המלחמה. העיתונים הרבו לצטט מידע שנקלט מרדיו ברלין ומרדיו מוסקבה וכמובן שגם מן הבי.בי.סי. בלונדון.
עם הקמת המדינה היה "קול ישראל" לקולה של המדינה, וב-1950 הצטרפה תחנה נוספת, גלי צה"ל. מן המקלטים באו קולותיהם הסמכותיים של קריינים, שדיברו תמיד בעברית מוקפדת. ומי שביקש יכול היה לסובב את החוגה לבוקרשט או לבודפסט, לפריז או לקזבלנקה, כדי לחזור לשעה קלה למלים ולמוסיקה של ימים רחוקים.
בשנים שקדמו להקמת רשות השידור בשנת 1965 - ולחקיקה שקבעה תשלום אגרה למקלטי הרדיו, ואחר כך גם לטלוויזיה, נדרש כל אזרח להחזיק בידיו "רישיון רדיו". אחת לשנה נדרש בית אב להקפיד לחדש את הרישיון, ולשלם אגב כך כמה לירות לקופת המדינה. בעיתונים הוזהרו האזרחים להקפיד על התשלום, שאם לא כן יוטל עליהם קנס. ב-3 באפריל 1960 זכה הרדיו למקור הכנסה נוסף, כשהוחל בשידורי פרסומות ב"גל הקל", לימים רשת ב'. אחרי שהאזין שלוש פעמים בשעה אחת לתשדיר "לאן? כמובן למשביר לצרכן" נאנח מבקר הרדיו של "דבר": "ברדיו אפילו חרוז מצוין עלול להיפך בתוך זמן קצר לטירדה".
ד"ר רפי מן הוא היסטוריון וחוקר תקשורת, חבר מערכת כתב העת העין השביעית
למדורו של רפי מן ב"עין השביעית"