אבנר הופשטיין: כמה פעמים אמרתם בגאווה בשנה האחרונה "אני עיתונאי"?

    הגיע הזמן להשתחרר מהקביעה שכסף מביא עיתונות טובה, ולפיכך צמצומו מחייב בהכרח את הידרדרותה אל הביבים. צאו וראו מה קורה בארה"ב, זאת שאנחנו כה רוצים להידמות לה. דעה

    אבנר הופשטיין

    הנה שיחה שנקלטה באוזניי בשבועות האחרונים. כדי להגן על המעורבים – זהויותיהם טושטשו:

    עורך של תוכנית שמנסה לשרוד: "היי, הבנתי שאתה בא אלינו מחרתיים לתוכנית בתור אורח. על מה תרצה לדבר?".

    עיתונאי ותיק שכבר ראה הכל: "חשבתי לקשור את תוצאות הבחירות בארה"ב למה שקורה כרגע בארץ. לעשות לינקג'".

    עורך: "המממממ...".

    עיתונאי: "מה הבעיה?".

    עורך: "לא, לא, אין בעיה בכלל. רק שהעורך הראשי שלי לא יאהב את זה. ככה זה בתקופה האחרונה".

    עיתונאי: "מה יש לא לאהוב? אני לא מתכוון לומר אמירה פוליטית בעד או נגד אובמה, אלא לעשות הקשר תרבותי, כולל. בשבוע כזה - נראה לי הכרחי".

    עורך: "אני איתך לגמרי. אבל העורך שלי למעלה לא אוהב נושאים במחלוקת, ורוצה להתייחס רק למה שקורה בישראל. לא מתאים לו שנדבר על אובמה עכשיו. בסוף אני זה שאחטוף".

    עיתונאי: "תגיד, אתה השתגעת? מה לעזאזל קורה לכם שם בזמן האחרון?".

    הכל לכאורה ידוע, הכל כבר נאמר. העיתונות במשבר, נקודה. עיתונים נסגרים, ערוצים כורעים תחת נטל התמלוגים, מו"לים מאבדים עניין בתקשורת (ענין שספק אם היה להם מלכתחילה), ענף הפרסום מצטמק, ועיתונאים נוטשים את הטיטניק הטובעת לצלילי רביעיית מיתרים, או שפשוט מושלכים ממנה ישר למים. עד כאן אין ויכוח, וגם אין הפתעות גדולות. העיתונות הישראלית הולכת בדרך כל עולם – מסגרות מסורתיות מאבדות רלוונטיות, עוד בטרם נוצקו התבניות החדשות.

    (תוכן מקודם)

    מעניין לחיות פה: בית הדיור המוגן הכי משפחתי שיש

    לכתבה המלאה

    סופרים את המפוטרים במרירות של חנווני קטן שפתחו לו סופר מול הפרצוף

    ועכשיו למוסכמה השניה, המכוערת הרבה יותר: ככל שיענונו, כן נחטא ונתקפל. במקום להאבק על המקצוע שלנו, על היצירתיות והנועזות, על האמת ועל החופש ועל הדבש ועל התוכן – אנחנו עוסקים רק בפרנסה. סופרים את המפוטרים במרירות של חנווני קטן שפתחו לו סופר מול הפרצוף, ומחפשים את מי להאשים.

    בכלל זעקתם ושוועתם של העיתונאים בישראל הרקיעה שחקים בחודשים האחרונים. גנבו לנו, שתו למו, סתמו לנו את הפה. ואנחנו בתגובה, במקום להילחם למען חופש העיתונות, עסקנו בעיקר בהפניית אצבע מאשימה אל "הממשלה", "הציבור", "הפוליטיקאים". המדהים הוא שאחרי שהאשמנו אותם, מיהרנו להצטרף אליהם, לנשק איתם תינוקות בברית, ולהציע לעצמנו תפקידים בממשלה הבאה. כי אם ה"ממשלה" אשמה בהרס העיתונות, כנראה שהיא המקום הכי טוב להיות בו כרגע.

    הקריאה שנשמעה בהפגנת העיתונאים האחרונה לעבר הפוליטיקאים – "תפסיקו להפריע ותתחילו לעזור" – מוצדקת לחלוטין, אבל גם מכמירת לב ובסופו של יום עלולה להפוך לחסרת תוחלת. היא מזכירה לי את הרשג"ד בצופים שבונה אוהל ומבחין בחבורת בטלנים שיושבת בצד ומצחקקת. "תפסיקו להפריע ותתחילו לעזור!", הוא גוער בהם, יודע מראש שהקרב אבוד.

    כי מי באמת יבוא לעזור בתקיעת היתדות? כרמל שאמה שהצעיד את ערוץ 10 בתסתס"חים אל ועדת הכלכלה אשתקד? אופיר אקוניס שאמר שמקרתי צדק? אולי הנאורים כמו משה כחלון שלא פצו פה, או העיתונאים-לשעבר כמו שלי יחימוביץ' שחופש העיתונות כיום מעניין אותה בערך כמו עתידם של השטחים? הגיע הזמן להשתחרר מתקוות השווא האלה. להוציא ח"כים בודדים שבאמת מעמיקים בתחום (נחמן שי, למשל), רוב חברי הכנסת בקושי מבינים מה העיתונות בכלל צריכה. במקסימום אפשר לבקש מהם לתפוס מרחק.

    ארה"ב: בזמן שעיתונים נמקים ונסגרים פורחת לה עיתונות חוקרת ונשכנית

    והנה עוד המלצה ברוח הזמן: הגיע הזמן להשתחרר מהקביעה המוחלטת שכסף מביא עיתונות טובה, ולפיכך צמצומו מחייב בהכרח את הידרדרותה אל הביבים. העוני מנוול רק את מי שמרשה לו. במשך שנים רבות זה היה דווקא ההיפך. דורות של עיתונאים ניצלו את הפשטות והצמצום במערכות כפס ייצור לעיתונות חתרנית, נועזת, ואיכותית. גלי צהל העמידו את טובי העיתונאים על משכורת צבאית, פורמייקה מתקלפת, וחדרי שידור בלויים; טובי הכתבים בקול ישראל הרויחו משכורות צנועות. ב"דבר" גדלו נחום ברנע ודורון רוזנבלום, הרבה לפני שהפכו לטאלנטים, ובמקומונים, בשכר מינימום, פרצו כתבי שטח ותחקיר דגולים. ולבאשר לחברת החדשות של ערוץ 10, גם לפני שנתיים ושלוש, כשהיתה בשיא פריחתה המקצועית, היא ממש לא הניבה רווחים ללאודר ולמימן.

    צאו וראו מה קורה בארה"ב, זאת שאנחנו כה רוצים להידמות לה. בזמן שעיתונים נמקים ונסגרים פורחת לה עיתונות חוקרת ונשכנית, מזוהה פוליטית ומבעבעת מדעתנות. כזו שדורשת לא רק בטובת אומתה שלה אלא לפעמים, למרבה הלעג, מיטיבה מאיתנו לתאר את המתרחש בחצר האחורית שלנו כאן.

    צנזורה כוחנית מלמעלה? הון ושלטון? אלו היו כאן גם קודם. ברשות השידור, בעיתונות הכתובה, ובטלויזיה המסחרית. נכון שהיום הפוליטיקאים, הטייקונים ופרליקטיהם משתינים מהמקפצה, או אף גבוה ממנה. אבל ההבדל הגדול בין פעם להיום הוא שפעם הייתה פחות צנזורה עצמית, פחות פחד משתק, פחות מדיניות של "שמור לי ואשמור לעצמי". פחות עורכי-ביניים הסכימו לאכול את ההפחדות של הדרג הכוחני מעליהם. יותר כתבים נאבקו על העצמאות שלהם, ועל הזכות להביא סיפור למסך או לדפוס. כמי שהיה בכמה מהצמתים הללו, לפעמים מבפנים ולפעמים כמתבונן מהצד, ראיתי שכשעורך וכתב עומדים על שלהם, ומתעקשים לעשות עבודה מקצועית ואמיצה, אז לפעמים, רק לפעמים, הם מנצחים. והניצחון הזה, נצחונו של העיתונאי החופשי, גם אם הוא שברירי, מתוק לא פחות מבונוס במשכורת.

    שעתו הגדולה של העיתונאי הקטן

    כן, זאת יכולה להיות שעתו הגדולה של העיתונאי הקטן. לא זה מהשיר של אריק איינשטיין שלא ישן בלילה בגלל נקיפות מצפון, אלא זה שנלחם על הסיפור שלו. בסצינה החזקה ביותר בסרט "כל אנשי הנשיא", מציע בן ברדלי, עורך הוושינגטון פוסט לעורך המשנה שלו הארי רוזנפלד, להטיל את תפוח האדמה הלוהט של חקר פרשת "ווטרגייט" על אחד הכתבים הפוליטיים, המנוסים והשבעים. לברדלי נמאס משני הפרחחים וודוורד וברנשטיין שבלהטם עושים טעויות של טירונים ומסכנים את שמו הטוב של העיתון. לשווא מנסה רוזנפלד לשכנע את ברדלי שהסיפור שלהם, שמגיע להם צ'אנס, שהם מכירים הרבה אנשים בממסד. לבסוף, אל מול השועל הותיק והעייף ברדלי, זה שכבר שכח את מה שהכתבים הצעירים עוד לא למדו, מרהיב רוזנפלד עוז ואומר "הם רעבים, בן. הם רעבים! אתה זוכר שאתה היית פעם רעב?".

    תעשו ניסוי קטן עם עצמכם: כמה פעמים אמרתם בגאווה בשנה האחרונה "אני עיתונאי" והשארתם את הראש מורם? כמה פעמים אמרתם את צמד המילים האלה ולא הוספתם מיד אחרי זה "חרא מקצוע יש לנו"? כמה פעמים נמנעתם מלצקצק בלשונכם ולהתמלא ברחמים עצמיים?

    אני ממש לא יודע אם המקצוע הזה יהיה פה לנצח. אני אפילו לא מוכן להתחייב שאני אשאר בו לנצח. אבל אני עדיין זוכר שהייתי פעם רעב. וכל עוד אני כאן, אני מוכן לאחוז בקצוות האוהל, ולנסות להילחם ברוחות הרעות שמנשבות מכל כיוון, מחוץ לעיתונות ובתוכה. עם או בלי עזרה מפוליטיקאים.

    * אבנר הופשטיין שימש ככתב בתוכנית "השבוע" של ערוץ 10, ובין היתר הוא חתום גם על הכתבה אודות שלדון אדלסון אשר לאחריה התפטרו העורכת הראשית רותי יובל והמנכ"ל ראודור בנזימן במחאה על שידור ההתנצלות שנכפתה על חברת החדשות.

    לפני כן שימש הופשטיין ככתב ב"ידיעות אחרונות" במשך 12 שנה, מתוכן היה שליח העיתון ללוס אנג'לס במשך שבע שנים. הופשטיין זכה בפרס בני ברית בעקבות כתבה שהכין על קהילות נכחדות בברזיל.

    עוד בנושא:
    מתן חודורוב: תפסיקו להפריע - תתחילו לחשוב. דעה
    ירון טן ברינק: "נידון למוות שרוצה חיבוק מהתליין". דעה
    סיקור מיוחד: מעריב על פרשת דרכים
    סיקור מיוחד: משבר בערוץ 10
    סיקור מיוחד: "הארץ" בפרשת דרכים

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully