זה היה הצונאמי של סוף השבוע: תחרות בין עיתונאים מי מכה יותר על חטא, ומי מטיח האשמות יותר מתלהמות ויותר דמגוגיות על התנהלות "התקשורת" במערכת בחירות 2015.
הקדים לעשות זאת אבנר הופשטיין שכתב כאן בוואלה בבוקר למחרת הבחירות על "הנכבה של התקשורת" וטען, בגוף ראשון רבים, כי "שיקרנו לציבור באופן סיסטמטי בבחירות האלה". שיקרנו, לא פחות. אודי הירש, עורך וואלה בפועל (והבוס שלי) כתב במגזין סוף השבוע של וואלה על הנושא מזווית אחרת: הוא אמנם התייחס בעיקר לקמפיינים שניהלו עיתונאים, חלקם צעירים וחסרי ניסיון, בבלוגים וברשתות החברתיות - אבל גם קבע כי "הנרקסיזם העיתונאי הוא אחת התופעות הבולטות של מחדל בחירות 2015 בתקשורת הישראלית והבחירות האלה היו וואחאד מחדל". קלמן ליבסקינד חזר במעריב על כך ש"התנהלות התקשורת בבחירות 2015 היא מחדל יום הכיפורים שלנו, ואי אפשר להמשיך הלאה כאילו לא התרחש", ודרש, כדרכו, לערוך ועדת חקירה של ממש: "אין ברירה אלא לבדוק את התפקוד של כל מי שמשחק בציניות ובמניפולטיביות בכלי החשוב ביותר של הדמוקרטיה".
עמית סגל משחרר רסן: "דרוקר הוליך ערוץ שלם למצעד אל מחוזות ההזיה"
טורים אלה, וסטטוסים וציוצים ברוחם, זכו בסוף השבוע לחשיפה רבה, שיתופים, המלצות, ריטוויטים ואלפי לייקים, גם בידי אישים מהתקשורת "השמאלנית" עצמה שכתבו ליד הלינק: "חומר למחשבה", וביטויים מתנצלים שונים ומשונים. כמה אירוני הוא שאותה תקשורת שלכאורה "נהרה כעדר" אחרי רעיון המהפך הפוליטי הממשמש ובא נוהרת כעת כעדר אחר הקונספציה לפיה "התקשורת" טעתה בכך בגדול, וכי כעת מתחייב חשבון נפש במקרה הטוב, עד "שבירה" של ממש של המודל הקיים.
השאלה הראשונה שנשאלת היא מהי אותה "תקשורת" שעליה כולם מדברים. אם הכוונה היא לידיעות אחרונות ולאתר ynet אין בכך בכלל ספק. כלומר, אם טענות הכותבים שלעיל היו מתמקדות בקו העריכתי הברור שהוכתב מלמעלה על ידי בעלי העיתון הזה ול"השתוללות" של ממש של בכירי הפובליציסטים בו מדובר היה בביקורות ממוקדות, ברורות ונכונות. עיתונאים בכלי תקשורת רבים, בכלל זה בבניין ברחוב מוזס בתל אביב, חשו בחודשים האחרונים מבוכה רבה נוכח הקמפיין הגלוי והאגרסיבי שניהל "העיתון של המדינה" נגד בנימין נתניהו ובעד המחנה הציוני, שחרג מאמות מידה עיתונאיות בסיסיות.
אבל הביקורות שאחרי הבחירות לא התמקדו רק ב"ידיעות". הן היו רחבות, כוללניות ושלחו חיצים כלפי גוף אמורפי ובלתי ברור. גם אם הוזכרו בהם שמות של עיתונאים ספציפיים (כמו בן כספית או רביב דרוקר) עיתונאים אלה לא מעידים בהכרח על הקו העריכתי של כלי התקשורת בו הם עובדים, או על מלאכתם של הקולגות שלהם. בנוסף, חלק ממבוכת העיתונאים שצוינה קודם קשורה בדמיון המדהים שזוהה פתאום בין ידיעות לעיתון אחר שניהל קמפיין ברוטאלי והפוך, ואינו נתפס כבעל אינטגריטי עיתונאי "ישראל היום". גורמים נוספים בשדה התקשורתי שחיבקו וקידמו את נתניהו והימין בתקופה האחרונה היו "מקור ראשון" ואתר NRG, מה שמוביל שוב לשאלה: מדוע כולם מבקרים את "התקשורת" אם היא רחוקה מלהיות מיקשה אחת? למה "מקור ראשון" לא זוכה לביקורת על קידום אג'נדה ו"הארץ" כן? ובמה שונה "ידיעות" מישראל היום?
השאלה השנייה, והחשובה יותר, היא האם אכן "התקשורת" כל כך טעתה. האם אכן היה כאן מחדל כל כך חמור, האם אכן היינו כל כך מוטים (ושוב: תוך הוצאת "ידיעות אחרונות" מהסיפור, שכן, הוא סיפור בפני עצמו). כשהופשטיין כותב כי "שיקרנו לציבור כשהתעלמנו מעוצמת הגיחוך של הסכם הרוטציה עם לבני, ופעם נוספת כשסימנו את ההתקפלות מאותה הרוטציה כאומץ לב, ושיקרנו גם כשהסתרנו את הספקות שלנו לגבי יכולתו של הרצוג לנצח", וכשליבסקינד כותב: "המצאנו שבוז'י יכול להקים ממשלה" הם פשוט שוגים. הרצוג ולבני שבו ונשאלו בערוץ 2, בערוץ 10 וכאן ב"וואלה חדשות" על הסכם הרוטציה התמוה, נדרשו בתקיפות לענות עם מי הם בדיוק אמורים לעשות קואליציה, ובכל "משחק קואליציה" שערכו הפרשנים בכלי התקשורת האלה נאמר פעם אחר פעם כי לנתניהו יש את מירב הסיכויים להרכיב גם את הממשלה הבאה.
ליבסקינד עצמו משוכנע, כך נראה, שכל הכתבים, העורכים הזוטרים וראשי הדסק שעובדים במערכת עיתונאית "חילונית" כרתו יחד מזימה שמאלנית זדונית שמשתלטת על הגינותם העיתונאית הבסיסית. כך למשל, הוא מבקר את העובדה שבאתרים השונים נכתב כי בעצרת הימין נכחו רק 13,000 איש, תוך החסרת עובדה אחת: המספר הזה סופק למערכות לראשונה על ידי המשטרה. למרות זאת כשהתבררו ממדיה האמיתיים של העצרת, בכל האתרים המספר תוקן במהרה.
היו הרי עובדות במערכת הבחירות הזאת, לא רק פרשנויות. האם גם כשהסקרים המדעיים לכאורה דיברו על הובלה של המחנה הציוני על פני הליכוד, וגם כשצמרת ההנהגה הביטחונית של ישראל רמטכ"לים לשעבר, אלופים, בכירי מוסד ושב"כ הביעו תמיכה גלויה בהרצוג הייתה "התקשורת" צריכה להתעלם מכך? האם גם אז היא הייתה צריכה, כדברי הופשטיין, לגלות את ספקותיה לגבי הרצוג החביב? ומה פתאום עכשיו מצפים ממנה כן לחוות דעה אישית?
האם גם כשעובדי כי"ל גזרו את תעודות החבר שלהם בליכוד בפני המצלמות והצהירו ש"אין סיכוי שאני מצביע ביבי בבחירות האלה" הצלמים היו צריכים להסיט את המצלמה הצידה? האם התקשורת לא הייתה צריכה לדווח על דוח המבקר שקבע כי הוצאות נופחו במעון ראש הממשלה בדרכים פתלתלות ובמצגי שווא, ועל דוח המבקר שקבע כי ממשלת נתניהו זיהתה באיחור את בעיית הדיור? האם התקשורת המציאה או ניפחה את ממדי הזעם של המימשל האמריקני כלפי ראש ממשלת ישראל? האם היא שמה מילים בפיהם של דוברי הבית הלבן ושל חברי קונגרס שביקרו באופן לא אמריקאי בעליל את הנאום בבית הנבחרים שבועיים לפני הבחירות, והאם היא זו ששלחה במו ידיה את סגן הנשיא ביידן לביקור מתוזמן היטב לוונצואלה במקום לנכוח בקונגרס באותו זמן? האם ה"תקשורת" היא זו שכתבה עבור הרופאה הקורסת בחדר המיון את הסטטוס על כך שהחולים במסדרונות לא שוכחים את החיים עצמם?
למעשה, הניצחון הגדול של נתניהו זה שסתם את הגולל על אפשרות לרוטציה או למהפך - התאפיין במספר המנדטים הרב שקיבלה מפלגתו. העובדה שמספר המנדטים הרב הזה התקבל על חשבונן של מפלגות אחרות בגוש הימין, כמו הבית היהודי וישראל ביתנו, ככל הנראה בישורת האחרונה של מערכת הבחירות והעובדה שמפלגת העבודה בצורתה החדשה קיבלה את מספר המנדטים הרב ביותר מאז בחירות 92' רק מעידה על כך ש"התקשורת" לא ממש טעתה כשזיהתה מומנטום חיובי רציני בעד המחנה הציוני.
באופן אירוני, יש שיטענו כי דווקא ה"תקשורת" היא זו שהעניקה לנתניהו את הניצחון לאחר שנתנה במה פתוחה לבליץ הראיונות שקיים בימים האחרונים של מערכת הבחירות (זאת על רקע התעלמות כמעט מוחלטת ממנה, ובכך מהציבור, במהלך שאר ימי כהונתו כראש ממשלה); ובכך שפרסמה את הודעתו בפייסבוק על "המוני ערבים נוהרים לקלפיות" הודעה שנאסרה לשידור על ידי יו"ר ועדת הבחירות, שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן. "התקשורת העוינת", כזכור, היא זו שהעלתה את נתניהו על מסך פלזמה גדול בעת ראיון עם יריבו הרצוג באולפן ל"מיני עימות" בהפתעה, זאת למרות שנתניהו סירב לעימות כזה במשך שבועות שלמים של קמפיין.
על דבר אחד תקשורת ליברלית לא יכולה לעבור לסדר היום. על אמירות מסיתות, על ניסיונות השתקה, על בחירת מרואיינים לא נוחים ועל סילוק כוחני של צוות תקשורת ממעון ראש הממשלה ללא סיבה נראית לעין.
ההתנהלות של בנימין נתניהו בכל הנוגע לתקשורת, ושל גורמים בימין בכלל, לא תמיד עלתה בקנה אחד במערכת הבחירות הזאת בלשון המעטה עם התנהלות נאותה של שלטון במדינה דמוקרטית. וזו סכנה גדולה הרבה יותר מכל "ציניות ומניפולטיביות" של ה"תקשורת". (בשבועות האחרונים היה מצעד של ראשי סיעות לאולפן וואלה. לפני כל ראיון נעשה סיעור מוחות רציני, בין כמה גורמים, על השאלות החשובות ביותר שצריכות להישאל, והשאיפה העיתונאית המובנת מאליה הייתה להקשות עם כולם, כולל כולם, ללא הבדל דת, גזע, מין והשתייכות פוליטית, כפי שאכן קרה. אפשר לצפות כדי להיווכח. מדהים היה לראות איך רק מטעם מפלגות הימין והדתיים התקבלה ביקורת על "השאלות הקשות" או על "המראיינת זהבה גלאון שתקעתם לנו", ביקורת שמשמעותה ברורה: הפעלת לחץ להקל עמם בפעם הבאה).
לפיכך, כשעיתונאים מזדרזים לבקר את התנהלות ה"תקשורת", באמירות מכלילות ולא מדויקות, הם לא רק טועים ומטעים. הם גם מודים כלאחר יד וללא ביסוס אמיתי שעיתונאי ה"מיינסטרים" בישראל, ככלל, לא מבצעים את תפקידם העיתונאי, מקבלים הלכה למעשה וללא סייג את הטענות הפשטניות של הימין על "התקשורת השמאלנית", ומבצעים מהלך מסוכן שעלול לתת לגיטימציה מבית להשתקה שלטונית.