פעמים רבות, דווקא משברים חושפים את ה-DNA של החברה במלוא עוצמתו, לטוב ולרע. עד כמה היא שקופה ופתוחה לביקורת, ועד כמה חשוב לה באמת להיטיב עם עובדיה. המקרה של ידיעות אחרונות מוכיח שגם בזה, לא השתנה הרבה בעיתון מאז שקרא לעצמו "העיתון של המדינה" ועד שהמו"ל שלו מצא עצמו בחדרי החקירות.
מספיק להביט, למשל, על קשת 12, כדי להבין את הפער בינה לבין ידיעות אחרונות בהקשר של הטיפול במשבר פיטורים שכזה - חיצונית (כלפי התקשורת הכללית) ופנימית (כלפי עובדיה וועד העובדים של הארגון). בקשת נאלצו לאחרונה להיפרד (הנה, אפילו אני אינסטינקטיבית כותב "להיפרד" בהקשר של קשת ולא "לפטר") מעובדי אתר טק 12 של מאקו, שלא עמד ביעדיו השאפתניים. מנהלי קשת עשו הכול כדי שהפרידה הקשה (גם תעסוקתית וגם תדמיתית, עבור ארגון שרגיל בעיקר לציין הצלחות ולעסוק בגיוס כוח אדם טרי) תעבור בקלות יחסית, תוך שיתוף פעולה עם התקשורת שבאופן טבעי מתקשה לסקר גופים אחרים ותוך ניסיונות כנים להקל על ציבור העובדים ככל הניתן. לפעמים יותר חשוב יותר לדעת ממי להתגרש מאשר עם מי להתחתן.
הכותרת בידיעות
בידיעות אחרונות הסיפור, לפחות לפי שעה הוא אחר לגמרי - בחודשים האחרונים דווח על פיטורים צפויים של למעלה מ-100 עובדות ועובדים בקבוצה כולה. למעשה, המספר המדויק שהגיע מארגוני העובדים עמד אז על 115 עובדים - ההערכות אף סיפרו שביניהם גם טאלנטים ובכירים לא מעטים.
בידיעות אחרונות בטח היו נותנים לזה את הכותרת: אחד מכל ארבעה עובדים הולך הביתה. רבע מכוח האדם בקבוצת התקשורת שבעבר נחשבה לחזקה בישראל. עשרות אם לא מאות עובדים ותיקים שנפלטים לענף מדמם וחלש גם ככה. סיפור? סיפור. אלא שבידיעות העדיפו כרגיל להחריש, ולמעשה גם בתקשורת הכללית, הסיפור עובר באדישות מטרידה.
בקבוצת ידיעות אחרונות, יודעים כבר שנים ארוכות שאירוע פיטורים נרחב כזה הוא שאלה של זמן. למעשה, כבר בשנת 2012, לפני יותר מעשור, דווח בוואלה! ברנז'ה שבקבוצה מעלים הילוך בניסיונות איחוד המערכות של העיתון והאתר. אלא שהשינויים הרבים בענף התקשורת, בשוק הפרסום, כמו גם גלישתו של המו"ל נוני מוזס לחדרי החקירות - נתנו ברקס למהלך. הפעם, כך נראה - זה קורה, גם אם בסופו של דבר מספר המפוטרים יצומצם משמעותית, כמיטב המסורת התעסוקתית בישראל.
ערפל קרב
אל מסע הפיטורים, ידיעות אחרונות, גוף שגם ככה נוהג במשך שנים באופן פרנואידי למדי, יצא ללא שום חשיבה תקשורתית-דוברותית-משברית. ספק אם הנושא עלה כלל בדעתו של מו"ל העיתון. לקבוצה אין דובר, ראשיו אינם משתפים פעולה באופן היסטורי עם התקשורת המסקרת, וכאילו מעולם לא היו פה תיקי האלפים, מו"ל העיתון ועורכו הראשי, אבי משולם, שהובא כדי לפטר - לא חשים שכגוף עיתונאי הם צריכים לתת דין וחשבון למישהו מלבד בעל הבית. גם לא לעובדים שלהם. נכון ידיעות אחרונות הוא גוף פרטי, אבל גם קשת 12 היא כזו. גם חדשות 12. גם עיתון הארץ, כמו גם חברת RGE וערוץ 14. כל אלו גופים שאיבדו ופיטרו עובדים במעלה הדרך, כמו גם סבלו ממשברים אסטרטגיים אחרים. אף לא אחד מהם עשה זאת בצורה כה מעורפלת, חשאית, לא שקופה ואטומה כמו הנהלת ידיעות אחרונות.
אם היה מדובר רק באי מתן תגובה, אי יחס מקצועי, היעדר תדרוכים או סתם נגישות למידע, היה ניתן לפטור זאת באותה "רוח ידיעות" האוסרת על כל סוג של מגע עם כלי תקשורת מתחרים או מסקרים. אלא שכעת, נראה כי הדיס-אינפורמציה ממש משרתת את כוונות ההנהלה ביצירת אווירת פחד וחוסר ודאות, שמלווה אירועים מסוג זה גם ככה.
העובדים בתהום
בהנהלה העבירו לארגוני העובדים צפי של למעלה ממאה מפוטרים - ולבסוף סיימו (לפי שעה) בכ-60. אבל לטקטיקה הזו של הכנסת עיזים יש מחיר, ובמקרה של ידיעות הוא כפול: ראשית, הוא משדר אווירה של קריסת מערכות, הן החוצה, למשקיעים פוטנציאליים או לקהל הרחב והן כלפיי העובדים פנימה. עובד שחש שהאדמה רועדת תחת רגליו לא הופך מסור או נאמן יותר. במקרה זה, לפחות 50 עובדים אולי ניצלו, אבל איבדו לחלוטין את תחושת הביטחון התעסוקתי שארגון מתקדם שואף להעניק לעובדיו.
את הסיקור (או היעדר הסיקור) של המשבר בידיעות אחרונות בתקשורת הישראלית כולה, ניתן כמובן לתרץ: מתחרים מעדיפים להימנע מעיסוק בגלי פיטורים מהסוג הזה - בין היתר מחשש "לפתיחת חזית", או סתם מחשש להיתפס כ"נקמנים". סיבה נוספת: לעומת המשבר החריף בגל"צ לדוגמה, כאן מדובר בגוף פרטי, שמעבר לחובות אתיות קלושות וחסרות שיניים, הוא אינו חייב למעשה כלום לציבור. וכך, עשרות עובדים שצפויים לאבד בחודשים הקרובים את פרנסתם, נופלים לתהום שבין הנהלה שמסרבת לתת דין וחשבון לבין הקושי או האדישות של התקשורת לסקר את עצמה.