כשכתב המשטרה של חדשות 13 יוסי אלי גילה את הטיוח המשטרתי בפרשת הירי ביובל קסטלמן, אפילו הוא - שכבר סיקר לא מעט מחדלים משטרתיים - שפשף את העיניים שוב ושוב בתדהמה. "האירוע הזה הוא באמת אירוע חמור בכל קנה מידה. אתה רואה שמדובר בגיבור ישראל, שחתר למגע ואז מתחנן לחייו ועושה את הכול נכון. ואז המשטרה לא עידכנה את המשפחה שלו במשך 9 שעות".
תזכורת: אלי פרסם פרטים לגבי הריגת קסטלמן, שנהרג באירוע ירי דו-צדדי ב-30 בנובמבר בכניסה לירושלים ב-30 בנובמבר 2023. תיעוד של הירי בו נראה קסטלמן מרים ידיים ומתחנן על חייו פורסם על ידו והביא לפתיחת חקירה בידי המשטרה הצבאית החוקרת. בתוך כך חשף אלי את רשלנות המשטרה בחקירת האירוע.
בשיחה לרגל זכייתו בפרס המכון הישראלי לעיתונות לשנת 2023 בעקבות חשיפת הפרשה, מספר אלי בפודקאסט תיקטוק של המכון על התנהלות המשטרה ("תרבות ארגונית של שקרים וכיסתוח"), על התחושה בצמרת הארגון תחת השר בן גביר ("אומרים שנחטפנו"), על למה הוא ממשיך לצייץ את האיומים שהוא מקבל על חייו ("אסור להתרגל תרבות הרעל") ועל המתחרים ("אני פותח את חדשות 12 כל ערב בחרדה כדי לראות מה משדרים").
חלק מהשיחה מובא כאן בכתבה. האזינו או צפו בשיחה המלאה.
בוא תספר לי את השתלשלות האירועים בדרך לפרסום האמת על המוות הטרגי של יובל קסטלמן.
"הסיפור הזה, אולי אחד הסיפורים הכי מזעזעים שנתקלתי בו, בטח בשנים האחרונות, וזה קורה באמת באותו בוקר של הפיגוע הקשה בירושלים, שני מחבלים שמגיעים לטרמפיאדה בכניסה לירושלים יוצאים, מתחילים לרסס, רוצחים שלושה אזרחים יהודים ואז מגיע יובל הגיבור. ועוד לפני זה, ונחזור לכך, אף אחד לא ידע בכלל שיש את האזרח שמנטרל את המחבלים. חשבו שיש שם את החיילים שהיו במקום, הם אלו שלכאורה נטרלו את המחבלים.
"עוברות הרבה מאוד שעות, ואז לקראת הערב פתאום אני מקבל את הסרטון המפורסם. אני ראיתי הרבה מאוד דברים ב-7 באוקטובר אבל הסרטון הזה הדיר שינה מעיניי כי רואים בו בפירוש שיובל קסטלמן שנטרל שני מחבלים, הולך מהכיוון הנגדי, פשוט חותר למגע. לא הרבה אנשים היו עושים דבר כזה, גם לא חיילים וגם לא שוטרים. הוא פשוט מנטרל את שני המחבלים, עושה את הכל נכון, מוריד את המעיל, זורק את הנשק, מתחנן לחייו, מרים את הידיים למעלה. אחרי שהוא מבין שהוא בסכנת חיים, הוא גם זורק את הארנק שיראו את התעודת זהות, אבל זה לא עוזר, הוא פשוט נורה למוות משלושה כדורים.
"אתה רואה שמדובר בבן אדם, גיבור ישראל, שחתר למגע ואז מתחנן לחייו ועושה את הכל נכון. אגב, לפי נהלי פתיחה באש, אסור לירות במישהו שנכנע גם אם מדובר במחבל.
"ואז קורה משהו יותר מרתיח. היורה מתראיין לינון מגל בערוץ 14 ומתרברב שם, כל אחד רוצה איקסים, אולי זה איקס שלי, אולי זה איקס של חייל אחר. ואז ינון שואל אותו, וידאת הריגה? והוא אומר 'כן, ירינו בהם עד שהם נפלו'.
"חשוב לי להגיד, היורה הוא חייל ואנחנו מדברים על זירה מאוד מלוכלכת, אתה יודע, כשיש פיגוע, אז אף אחד לא באמת יודע ויש הרבה ירי דו"צ במקרה הזה, אבל כשאתה שומע את הקונטקסט של השיחה הזאת ורואה את הסרטון וגם את הדברים שעשה קסטלמן אתה רואה שמדובר פה באירוע מאוד חמור ומאוד קשה".
ואז אתה מקבל גם את את הדוח הרפואי שלו, את בדיקת ה-CT ומגלה.
"כן, זה קורה מאוחר יותר. אפשר להגיד שיש שרשרת של מחדלים מאוד גדולים, גם של המשטרה. למרות שהוא זורק את הארנק ובה תעודת הזהות שכתוב בה שהוא יהודי, הוא מפונה לבית החולים ו-9 שעות הוא נלחם על חייו כשהמשפחה לא יודעת בכלל שהוא נלחם על חייו, היא לא יודעת. אין לה מושג. אנחנו מדברים על משפחה של אנשים מלח הארץ, אבא של יובל קסטלמן, תחשוב לעצמך, מתנדב במשטרה ויובל קסטלמן היה שוטר לשעבר, לוחם משמר הגבול והמשטרה...".
ועוד לפני כן, הכוח הרפואי בשטח לכאורה גם שם אותו בתחתית סדר העדיפויות בטיפול כי הוא נחשב למחבל, נכון?
"זה נעלם שאני לא יכול להגיד לך לגביו, במד"א מכחישים את זה, אבל המשפחה אומרת שהיא קיבלה כל מיני רמזים מוזרים בבית החולים. בזמן שהוא נאבק על חייו, באה אליהם עובדת סוציאלית ואומרת להם 'אבל אנחנו מטפלים בו ממש טוב כמו שהיינו מטפלים, גם אם זה היה מחבל'. עכשיו, למה להגיד דבר כזה בכלל למשפחה?".
נכון. דיברת על המחדלים, והם לא נגמרו בטעויות או פסיביות, אלא גם בטיוח של ממש.
"אחרי זה היה את הסיפור של הניתוח לאחר המוות. זה מזעזע. אנחנו מדברים על כך שבאותו לילה, זה היה ביום חמישי, ביום שישי בבוקר, נקבע מותו של יובל קסטלמן, וראש צוות החקירה של ימ"ר ירושלים מגיע למשפחה ואומר להם - 'טוב אין הרבה מה לעשות, לא צריך לבצע ניתוח לאחר המוות, כי אין קליעים בתוך הגופה, ככה נאמר לנו', וכותב זיכרון דברים רשמי של המשטרה וחותם. הוא כותב שאין צורך בנתיחה לאחר המוות, כיוון שלא נמצאו קליעים בגופתו של יובל קסטלמן, על פי ממצאי ה-CT.
"עוברים 3-4 ימים, ואז מגיע לידיי אותו ה-CT, ובו כתוב, 'שארים של גופים מתכתיים'. הכוונה היא שזה לא היה רסיס קטן כמו שאמרו בהתחלה. ואני כבר לא מדבר על זה שאחרי שאני מפרסם את זה, החקירה של מצ"ח, של המשטרה הצבאית החוקרת מתמהמהת לחלוטין, היא מגיעה רק ביום ראשון. תחשוב על זה שביום חמישי הוא יורה, רק ביום ראשון הוא מובא לחקירה ויש זמן, לכאורה, לשבש הליכי חקירה".
ובינתיים צריך להגיד, כל מיני ראיות נעלמות.
"האירוע הזה הוא באמת אירוע חמור בכל קנה מידה. כשאנחנו מפרסמים את ה-CT, מה שקורה זה שמצ"ח מבינים שיש פה עניין מאוד מאוד חשוב לקחת אותו בחשבון, בטח כשבית המשפט אומר להם שבלי נתיחה לאחר המוות קשה מאוד לבסס ראיות בתיק הזה. ואז הם עושים את הדבר הנורא מכל, הם מבקשים מהמשפחה, משפחת קסטלמן היקרה להוציא את גופתו מהקבר ולעשות ניתוח ולהוציא את גופתו. זה משהו שלא עושים פה בכלל כמעט".
החורים המטורפים בפרשת מחמוד קטוסה
בוא נדבר על אירוע נוסף. ביוני 2019 אתה חושף שורה של מחדלים וליקויים בתיק החקירה שבו הואשם מחמוד קטוסה באונס ילדה בת שבע במודיעין עלית. בעקבות הפרסום, ראשי הפרקליטות ואגף החקירות במשטרה מחליטים לפתוח את החקירה מחדש, מה שמוביל לשחרור קטוסה כעבור שבוע, לאחר שעלה ספק גדול אם הוא עומד מאחורי המעשה.
"מחמוד קטוסה היה שרת בבית ספר במודיעין עילית, בקרית ספר, ונעצר על ידי המשטרה בחשד לביצוע מעשה אונס חמור בילדה בת 7. הוא נמצא חודש במעצר ואף אחד לא יודע על הסיפור הזה. לבקשת המשפחה יש צו איסור, ולכן בחדשות לא מפרסמים. רק במעמד הגשת כתב האישום של הפרקליטות הצבאית, הסיפור מתפרסם והמדינה מזדעזעת. כמובן שמקשרים את זה מיד לאירוע לאומני. יש גם דרישה של בכירים בקואליציה לחקור את הפרשה כאונס לאומני, ומדברים אז גם על עונש מוות".
הרצון להפוך את זה מיד לעניין לאומני נשמע מההתחלה פוליטי ובדיעבד התברר שהוא באמת היה פוליטי, כי התברר שהוא היה חף מפשע. כולם פעלו כמו חותמת גומי. תתאר לי איך מה קרה מנקודת מבטך.
"במעמד הגשת כתב האישום, אני נסעתי למודיעין עלית ואני מגיע למעסיקים שלו ולאנשים שהוא בקשר איתם, ואז אני פותח את כתב האישום שעד אז לא נחשף. ואני מגלה בו דברים דמיוניים לחלוטין. מספרים לך קודם כל שאותו מחמוד קטוסה גרר את הילדה במשך 15 דקות ברחוב הומה אדם ואף אחד לא יודע על זה. נשמע לי מוזר. ואז אני מגיע לאותו מעסיק ואני מראה לו את כתב האישום, והוא פתאום רואה שהוא מופיע כעד תביעה בכלל בתיק, כלומר הוא צריך להעיד נגד קטוסה כשבזמן שהוא נעצר, הוא הגיע למשטרה לתת להם אליבי. בנוסף, לפי כתב האישום הילדה בת ה-7 לכאורה נאנסה בבית שלו בדיר-קדיס, שזה בכלל דמיוני לחלוטין לקחת את הילדה מבית הספר לדיר-קדיס, ואז הם משנים את כתב האישום כאילו האונס נעשה במקום אחר בכלל".
מדהים.
"כן, יש חורים מטורפים בפרשה הזאת, בטח כשאנחנו מדברים על כך שבכתב האישום מופיע טווח זמן שהם לא יודעים בכלל, שבועיים, שלושה, ארבעה. ואז אתה גם מגלה שכשהאמא מגיעה עם חוקרי המשטרה למנהלת, המנהלת אומרת לה - 'יכול להיות שזה הוא'. על בסיס זה הם עצרו אותו. ואז כשאני מפרסם את זה הוא באמת משוחרר כמה שבועות לאחר מכן".
וזה מחבר אותי לפרשה נוספת שחשפת, על הצעיר הערבי איאד אל חלאק שנורה על ידי חיילי מג"ב ולבסוף התברר שהוא אוטיסט ושלא היווה שום סכנת חיים. גם בו ירו בטעות. אנסח זאת כך, כי לתחושתי לך יהיה יותר קשה להגיד את זה: פעם אחר פעם המשטרה בעצם פועלת על אוטומט, היא רואה ערבי - הוא מיד אשם מבחינתה.
"אני אגיד לך משהו דוד, יש במשטרה הרבה מאוד שוטרים טובים ובאמת יש להם רצון טוב לתרום למדינה ולאזרחים, אבל התרבות הארגונית במשטרה חייבת להשתנות. אני לא יודע אם לקרוא לזה טיוח, אבל בטח שקרים על גבי שקרים או כיסתוח אחד על השני של שוטרים כאלו ואחרים, קצינים כאלו ואחרים, שפשוט מגבים אחד את השני באופן אוטומטי ולא אכפת להם מהאמת".
"הסיפור של קסטלמן הוא סיפור מובהק של שקר שחור על גבי לבן בתוך חוות דעת פנימיות, לא פנימיות, חיצוניות של המשטרה, שהם הוציאו החוצה וגרמו עוול למשפחה שלמה".
אחת הטענות כלפי המשטרה היא שבשנה וחצי האחרונות, מאז איתמר בן גביר נהיה השר לביטחון לאומי, היא הפכה להיות משטרה מאוד לאומנית והוא השתלט על המשטרה, אבל מה שאתה מתאר זה מצב שהיה שם הרבה לפני.
"נכון, הרבה לפני. וזה מצב שבאמת צריך טיפול שורש מאוד גדול בכל הנוגע למצב של כיסתוח כזה או אחר ובטח כשאנחנו מדברים על כך שבאמת תרבות ארגונית, זה לא סתם סיסמה".
ויש עוד נושא. אי אפשר שלא לקשור בין המקרה של קסטלמן, אם נחזור רגע אליו, לבין הסיפור של הירי בשוגג בשלושת החטופים של ירי כוחותינו שניסו לחלץ, לבין פרשת אלאור אזריה.
"אני לא יכול להשוות בין פרשת אזריה לפרשת קסטלמן כי מדובר בחייל שירה שם 15 דקות אחרי האירוע וזה מקרה אחר לחלוטין. באזריה גם היה מדובר על מחבל בוודאות. כשמדובר במחבל, הרגשות הרבה יותר לאומנים כמו שאמרת, אני יכול להעיד על עצמי שאין לי סנטימנטים למחבלים.
"אבל גם אם זה קרה רבע שעה אחרי, יש נהלי פתיחה באש והסיבה היא כדי למנוע אירועים מהסוג של יובל קסטלמן, וכמו שאמר רפול בעבר, אני לא רוצה להגיע למצב שמחבלים מרימים ידיים. לא סתם הוא אמר את זה, כי ברגע שמחבל מרים ידיים אסור לירות בו ולא סתם, כי יכול להיות מאוד שבאמת אנחנו נגיע למצב שאנחנו נירה בחפים מפשע.
"תאר לעצמך שהחיילים האלו נמצאים שם 60 יום במלחמה אינטנסיבית, כל הזמן ירי, ירי, ירי, אני גם הייתי בעזה וראיתי את זה, הם כל הזמן במלחמה, כל הזמן מוד של - מי שזז, מי שנמצא באזור רצועת עזה, זה מחבלים, רק מחבלים. וכשהם רואים מרחוק את שלושת החטופים מגיעים, מה אתה חושב שהם יחשבו לעצמם? רק מחבלים יכולים להיות שם".
"נתק מוחלט עם משטרת ירושלים"
אתה ראית את המשטרה גם בהפגנות נגד ניסיון ההפיכה המשטרית. האם ברמת השטח, השוטרים הם דורסניים? הם אלימים? הם מקבלים את התחושה שמותר להם?
"מאוד קשה לי לענות לך על השאלה הזאת כי בתקופה שבה היו הפגנות בירושלים, וזה עוד לפני בן גביר, היה שימוש בכוח יתר משטרתי, אולי זה אפילו לא היה באופן מודע. אבל אני יודע שהשוטרים מבינים את הרוח הגבית שיש כרגע מהשר לביטחון לאומי, והרבה מאוד פעמים זה מוקרן בשטח. אני אתן לך דוגמה - לפני איזה חודש בערך, צץ סרטון של צלם פלסטיני ממזרח ירושלים, שבעצם נקלע בין כוחות משטרה ומג"ב. הוא נמצא שם כדי בסך הכל לצלם, כן? אני מכיר את הצלם הזה, הוא לא משויך לאיזשהו ארגון טרור או משהו כזה שמנסים לצייר לו. הוא מצלם את השוטרים ואז השוטרים אומרים לו - 'תעוף מפה'.
"הוא הולך לצד השני, לא רוצה לעורר פרובוקציה, ואז השוטר הזה בא, מתחיל להכות אותו, להרביץ לו ומכפכף אותו, רואים את זה בסרטון, זה מתועד.
"מפקד מג"ב מחליט שהוא מדיח את השוטר שבעצם עשה את האלימות הזאת, יום למחרת, אתה רואה את הציוץ של בן גביר - 'אני מגבה את השוטר, מחזירים אותו מיד למשטרה'. עכשיו, מה השוטרים יכולים ללמוד מהאירוע הזה? שיש רוח גבית. גם שבוע שעבר, פתאום אני רואה שבן גביר מפרסם הודעה שהוא נמצא אצל אנשי הימ"ס (יחידת המסתערבים של המשטרה ד.ו) ואומר שם - 'אני נותן לכם רוח גבית לירות במחבלים, גם אם לא, גם אם הם לא מסכנים אתכם'. זאת אומרת, פרשת קסטלמן לא ממש הזיזה למישהו בסיפור הזה".
אתה שומע מתוך מקורות במשטרה אנשים שמתקוממים על זה?
"בטח, בטח, איזו שאלה. שאומרים שנחטפנו. בסוף חייבת להיות הפרדה בין השר לבין הכוח האופרטיבי במשטרה. קצינים בכירים מאוד, מאוד רציניים, אומרים לי את זה ומספרים לי שזו תקופה מאוד, מאוד בעייתית, בלשון המעטה. אתה יודע, בן גביר ניסה להעביר את חוק בן גביר, כדי להתערב קצת יותר במשטרה, בטח בכל הנוגע להפגנות והפרות סדר, גם בכל הנוגע לרפורמה המשפטית, אבל השוטרים מבינים, הקצינים הבכירים שיש להם קצת שכל, מבינים שאנחנו בתקופה מאוד בעייתית. אתה בטח זוכר את הסיפור של עמי אשד, שהודח מהמשטרה בזמן שהוא מבצע את האכיפה ברפורמה המשפטית בקפלן. במשטרה מבינים שיש בעיה".
אני מניח שבדוברות המשטרה כועסים עליך.
"אתה יודע, מכוח האינרציה, כשאתה לעומתי ומפרסם דברים שלא נוחים כל כך, אז ברור שכועסים. למשל, אני בנתק מוחלט עם משטרת ירושלים אחרי פרשת קסטלמן. למרות שיש שקר מוחלט בסיפור הזה, הם לא מודים שהם שיקרו והם אומרים - 'הטעו אותנו', בסדר, הטעו, הטעו.
"כשאתה מדבר על דוברים, לא הם אלו שרוצים לסובב אותי, אלא מכרו להם איזשהו לוקש והם בעצם לוקחים את הלוקש הזה וסומכים על הלוקש הזה, זאת אומרת, אם יש איזשהו שוטר שבא לדובר אומר לו - 'כך וכך קרה' הוא לא בודק עוד קצת, עוד מעבר, אלא הוא פשוט מוציא את הגרסה באופן המלא שהשוטר נתן לו אותה וזהו. הם חייבים, חייבים, חייבים להיות יותר אמינים, וחייבים לשנות הרבה מאוד דברים, בטח בכל הנוגע לאמון הציבור במשטרה, כי אמון הציבור הוא נמוך מאוד, וזה חבל לי, כי אני אגיד לך משהו - ב-7 באוקטובר המשטרה הוכיחה את עצמה מאוד, מאוד, מאוד".
באיזה מובן?
"המשטרה היא זאת שחתרה למגע, היא היחידה בעצם שפעלה כמו שצריך. היה אסון נוראי ב-7 באוקטובר, בטבח הנוראי, אבל המשטרה הייתה שם. זאת אומרת, חלק מהקיבוצים, חבים את החיים שלהם לעבודה של המשטרה. אני אתן לך דוגמה - בשדרות, אנשי ימ"מ והשוטרים שהיו שם מנעו כיבוש של העיר, ממש ככה. החמאסניקים, המחבלים, היו יכולים לכבוש עיר במדינת ישראל, שזה מצב חסר תקדים והיה מכניס אותנו למקום אחר לחלוטין והם בגופם חסמו את זה. בימ"מ לאורך כל ההיסטוריה מתו 18 לוחמים וב-7 באוקטובר מתו 9 לוחמים בבת אחת, תחשוב איזה פרופורציה מטורפת".
תגיד, למה פרסמת בעצם את הידיעה החשובה הזו בטויטר.
"כי הבנתי שחייבים לעשות את זה כמה שיותר מהר ודחוף, חששתי שהסיפור הזה בסוף יברח ממני, למרות שבדיעבד הבנתי שהייתי לבד על זה".
לא פנית למערכת? הם לא הבינו שיש פה סיפור?
"העורך ידע שאני מפרסם".
זאת אומרת, אמרת לעורך - "אני שם את זה בטוויטר" והוא לא נאבק על, הוא לא נאבק על זה שזה יהיה קודם על המסך.
"אני אגיד לך משהו, באותו יום, זה היה היום האחרון של עסקת החטופים, זאת הייתה הנגלה האחרונה וכל המערכות התעסקו אך ורק בזה. זאת אומרת, זאת הייתה עסקה שבה שוחררה מיה שם שהפכה לסמל של החטופים שחזרו, בטח אחרי שהחמאס גם הוציא את הסרטון שלה, אז הקשב היה פחות גדול לסיפורים אחרים. אבל אני הבנתי שיש פה סיפור לא נורמלי, בטח סיפור חמור כל כך והתחלתי גם בטוויטר, גם פושים ויום למחרת מהבוקר עד הלילה הייתי...".
אבל זה לא הסיפור היחיד שסיפרת בטוויטר. אולי זה אומר משהו על כוחו של העיתונאי הבודד וגם על המערכת, כמי שבעצם אמורה לזהות ראשונה את הסיפורים ובסוף נגררת.
"טוויטר הוא כוח עצום היום, עצום. לפעמים בטוויטר מתגלים כל הסיפורים המטורפים. אגב, הטוויטר גם יכול להיות הרסני בחלק מהמקרים, אבל בטח כשאתה מביא סיפור, הטוויטר לפעמים יותר חזק ויותר עוצמתי מהכלי תקשורת עצמו".
באיזה מובן?
"במובן הזה שמקבלי ההחלטות שגם עוקבים אחריך וגם עוקבים אחרי מי שמרטוט אותך או עושה לך איזשהו שר, פתאום מבינים שיש בעיה, ואז ברגע שזה גדל יותר ויותר ויותר קשה מאוד לכלי תקשורת להתעלם מהסיפור. ואני אגיד לך עוד משהו, כשאתה מפרסם בטוויטר, יותר קל למתחרים לעשות פולו-אפ וככה זה נתפס בכל כלי התקשורת, ולא רק שאתה מפרסם - 'אוקיי, שמתי בערוץ 13, בחדשות 13, וזהו'".
בוא נדבר על האיומים עליך. אתה מפרסם לא פעם איומים שאתה מקבל על חייך בעקבות חשיפות, במה שלפעמים נראה אולי כמו התבכיינות. בסוף - זה העידן, זה מחיר הרשתות.
"אני אגיד לך למה אני חושב שזה חשוב. אני לא מפחד על עצמי וזה גם לא מטריד אותי יותר מדי. אבל אני חושב שאסור לנו להתרגל לתרבות הרעל הזאת, אי אפשר, אי אפשר להמשיך ככה. זה נורא מה שקורה בישראל, בטח ברשתות החברתיות, שכל היום רק מקללים אותך. למה אנחנו חייבים להתרגל לדבר הזה?".
הגשת פעם תלונה במשטרה? זה פעם הפך לצעד ממשי מעבר לשיימינג?
"לא. לא הגשתי תלונה במשטרה".
"אין ישראלי שלא חשב מחשבות על עזיבה"
עלית מגיאורגיה בגיל 11, וסיפרת בעבר על האנטישמיות שספגת. מה הטבח שינה אצלך בהקשר הזה, אם בכלל?
"בטח ששינה, איזו שאלה. אין ספק בכלל. ברגע שאתה מגיע ב-7 באוקטובר לשטח ואתה רואה את כל הזוועות, באמת נחשפנו לכל הזוועות שיש, אתה מבין שכיהודי אתה לא בטוח בתוך המדינה שלך. זה נורא כי אנחנו מגיעים למדינת ישראל כדי להיות בטוחים, כדי שיהיה לנו את המדינה שלנו, את הצבא שלנו, כדי שלא יקרו שוב פעם מעשים אנטישמיים כאלו ואחרים בגולה. וברגע שאתה מגיע לזוועות האלה, אתה מבין שהזהות היהודית זה הדבר הכי חשוב כרגע להיצמד אליו, ויש גם מחשבות...".
כמו?
"אתה יודע, על המשפחה שלי. למרות שאנחנו גרים במבשרת, ולכאורה באופן סוריאליסטי אזור ירושלים הפך למקום הכי בטוח בשלב הזה, עולות מחשבות אולי נעזוב. אני חושב שאין יהודי שגר בישראל, אין ישראלי שלא חשב מחשבות כאלה. ואז אתה אומר לעצמך - 'אוקיי פוס, בסוף אנחנו במדינת ישראל, בסוף זה הבית שלנו ובבית שלנו אנחנו צריכים להישאר וזה בדיוק הזהות היהודית ששאלת אותי לגביה, אני חושב שהיא חשובה מאוד, מאוד חשובה".
לפני חדשות 13 עבדת כאן בוואלה ולפני כן במעריב. איך היה המעבר לטלוויזיה?
"היה קשה מאוד, הייתה תקופה שבה גם היה ייאוש, זאת אומרת, זה לא בא לי בקלות, זה לא רק בהתחלה. אלו היו שנתיים-שלוש של מאבק אינטנסיבי, מאבק עם עצמי בנושא הגמגום. לקחתי גם מורים פרטיים, שכדי באמת להתגבר על הדבר הזה, אבל למדתי שרק הניסיון גורם לך להשתפר.
"היה עורך בכיר בערוץ 10 שאמר לי שבטלוויזיה זה 50-50. זה גם הסיפורים העיתונאיים שלך וגם ההגשה שלך, הפרזנטציה על המסך. עברתי דרך מאוד קשה ולא פשוטה. זה לא בא לי בקלות, היה מאבק לא פשוט להתמודד עם המיקרופון הזה, להתמודד מול המצלמה, להסתכל על הקהל. היו לי תקופות של בלאק-אאוטים וגמגומים ותקופות קשות מאוד, אבל על זה אני יכול להגיד תודה רבה לאשתי שבאמת, באמת, עזרה לי בסיפור הזה".
אתה קצת מקנא בנגיד במות גדולות יותר? הייתי אומר חדשות 12, אבל גם הרבה פעמים כבר 14, שמקבלות יותר רייטינג ויש להם יותר צופים ויש להם יותר באזז.
"בסוף כל מה שחשוב לי זה הסיפור ואם הסיפור שלי תופס. תמיד היה החלום שלי לעבוד בערוץ 10 באותה תקופה, תמיד, יותר מ-12. בתנאים שיש לנו, והתנאים שלנו לא פשוטים, בטח כשיש תחלופה מאוד גדולה, אנחנו מרגישים סיירת רצינית בערוץ הזה, מרגישים שאנחנו ביחד ועושים הכל כדי באמת להביא את המוצר הטוב ביותר ב-20:00 בערב".
בוא תפרגן למתחרים.
"הם עושים עבודה נהדרת. שמע, ערוץ 12, כל יום ב-20:00 בערב אני פותח את המהדורה שלהם ורואה בחרדה, כן? ברעד. מה, מה, מה החבר'ה שם מביאים? אני חושב שמי שקיבלה דווקא יחד איתי את הפרס, לי נעים, היא כתבת נהדרת והבית של פסי, זה באמת סיפור מטורף שהלוואי ואני הייתי מביא אותו".