"האינסטינקט הראשון שלי לומר שהייתי ספורטאי, אבל באיזשהו מובן, ספורטאי נשאר ספורטאי בנשמה, אני הייתי כדורסלן, גדלתי ברחובות, עד כמה שאפשר לגדול ברחובות. בשיא שלי קיבלתי זימון לנבחרת ישראל והייתי כמה אימונים, ואז הבנתי, רגע, זה גדול עליי. זאת אומרת, זה גדול עליי המחויבות הזו, כדי להשקיע, להיות שחקן ברמה של נבחרת ישראל, זה הרבה יותר מדי. ואז הגיעה הפציעה שהובילה אותי לקריירה אחרת".
שרון דוידוביץ' הוא היום אחד המגישים המובילים בערוצי ספורט1. הוא כהגדרתו "ורסטילי", כלומר הרבה יותר מאיש ספורט. שיחה עמו בפודקאסט תיקטוק של המכון הישראלי לעיתונות מוכיחה שמדובר בהגדרה די מדויקת. דקה לפני שמשחקי היורו נפתחים והוא ידלג מהאולפן לקווים ובחזרה לאולפן, הוא נזכר בדרמה הגדולה סביב ההתמוטטות של כריסטיאן אריקסן הדני ביורו הקודם ("לא היה לנו מידע, תהינו מה עושים"), מסביר למה מודי בר און ז"ל הוא המודל שלו להגשה ונותן טעימה מהספר החדש שהשיק.
חלק מהשיחה מובא כאן בכתבה. האזינו או צפו בשיחה המלאה כאן או בערוץ וואלה +.
מאז 2007 הוא בערוץ. "שבועיים אחרי השחרור התחלתי את דרכי כשדר קווים", הוא מספר. "אני אומר את זה במקום הכי אובייקטיבי שאפשר לומר - זה ערוץ ספורט בתשלום והוא סגור, ואולי הצפייה בו היא קצת יותר נמוכה מערוצים פתוחים, אבל הוא הכי ואליו פור מאני. וכעובד המקום, ויסכימו איתי גם חבריי, זה לפעמים קצת מבאס, כי באמת, השידור יותר חשוב מהאולפן. והיום, גם כדי להתקדם וגם כדי להתפרנס, אתה צריך להיות מולטי-טסקינג. אתה ממשיך בקו שלך ומתקדם ונלחם על השידורים בספורט1, אבל על הדרך מוכיח להם שרגע, אני יכול גם להגיש, אז בוא נעשה סביב זה פאנל. ככה התחלנו אולפנים, ככה התחלנו ב-2017 ואז גם מגיע יורו ב-2021 וגם עכשיו. במקביל גם קידמתי את הכתיבה שלי בפייסבוק, בזמנו היו שנים שהייתי גם במקביל בידיעות אחרונות ו-וויינט ספורט, כתבתי ספרים, הגיעו פודקאסטים וגם רדיו".
יצרת לעצמך נישות גם במקומות אחרים, נכנסת לצוות ההגשה של טל ואביעד.
"כמגיש מחליף, כן. אני חולה על ספורט, אני באמת באמת אוהב ספורט, מהמקום הכי רגשי, הכי ערכי אפילו שהייתי אומר, אבל כן, אני גדלתי בתור אחד שאומר אוקיי, אני רוצה לעשות משהו שאנשים יראו. עשיתי חיקויים, הייתי עושה אפילו סטנדאפ, עד שהבנתי שעם בדיחות קקי פיפי אני לא אגיע יותר מדי רחוק, אז נשארתי בכדורגל ישראלי. יש לי המון עניין בתרבות וספורט ומוזיקה, ומוזיקה ואירוויזיונים והכל. העניין הוא, שאני גם מכניס את זה לשידורי ספורט. אני תמיד אתן הקשרים ספורטיביים, תרבותיים, טלוויזיונים, מוזיקליים, גם בתוך השידורים עצמם".
"מודי בר און זורם בעורקיי"
בוא רגע נחזור ליורו.
"יורו זה המון פולקלור, המון צבע, אבל בעיקר יהיה שמח ביורו הקרוב כי הכדורגל חוזר הביתה, במובן מסוים, חוזר למדינת כדורגל, אחרי שנים של שחיתות גדולה מאוד בטורנירים הללו. ואתה יודע מה? אולי זו אחת הסיבות שאני אהיה בעמדת המגיש שוב ביורו, במובן הזה שאפשר יהיה לדבר על אנגליה, לא רק על הכדורגל שלה ועל מה עושה הארי קיין, אלא גם על איך המוזיקה השפיעה על הנבחרת ואיזה שירים מלווים אותה ועל מה קורה עכשיו בתרבות האוקראינית לקראת הטורניר וההשתתפות".
כשאתה מדבר על זה, שם אחד שעולה לי זה מודי בר און, הוא נחשב אורים ותומים בעניין הזה של להביא את כלל המניפה.
"אני יכול להגיד לך שלצערי מעולם לא פגשתי את מודי, למעט איזה מפגש חצי מקרי של שלום ולא מעבר לזה, אבל אין בן אדם שיותר השפיע עליי מאשר מודי בר און, הוא זורם בעורקיי. הוא משפיע, אני חושב, על כל הדור שלנו שצפה באולפן ליגת האלפות, סוף שנות ה-90, תחילת שנות ה-2000 ואמר רגע, רגע, יש פה משהו חדש לגמרי".
בוא נדבר על הרגע הדרמטי - ההתמוטטות של אריקסן ביורו הקודם.
"אני מגיע לאולפן השני שלי ביום שבת ונכנסים ואז הוא מתמוטט, לא סתם שחקן, אחד השחקנים המרכזיים ביורו הזה, כוכב. עכשיו, מה זה מתמוטט? הוא מת על המגרש, הבמאי שכח להזיז מצלמה ורואים אותו, גם עיניים מגולגלות, מתגלגלות להן וגם דפיברילטור שמנשימים אותו. ואז דרמה גדולה כששחקני נבחרת דנמרק מכסים אותו. השידור נגמר, שרון ניסים ששידר את המשחק מהאולפן בהרצליה יחד עם ניר לוין חוזר אלינו לאולפן. ואז מה עושים? ואתה כל הזמן במחשבה, אם הוא עכשיו מת, הלך היורו. ומה שקרה בשעה הזו, זה באמת צוות של ספורט, אני והפרשנים ספורטיביים צריכים להחזיק דבר שהוא מאוד מאוד דומה לגל פתוח.
"אין לנו שום מידע, אנחנו לא נמצאים שם, מה אתה אומר? איך אתה אומר? אתה מזכיר אירועים מהעבר, מה לאיזה רופא, כל מיני דברים כאלה, כן עולה, לא עולה, שעה שלמה. וכל מנעד הרגשות מתרחש בשעה הזו, הוא כנראה מת, יש איזה סימן, כן, לא, רגע, אמרו שלא, אחרי זה יש פתאום הודעה שהוא כנראה הובא לבית חולים, שמצבו יציב, ואז יש תמונה ויש הודעה מהסוכן, במחיאות כפיים ואיזה כיף, ואת כל זה העברנו לצופים בשעה הזאת.
"ואתה אומר, מבחינתי, כן, זה רגע מכונן, אני שמח שעברנו אותו בצורה הזו, כי אני וגם החבר'ה שהיו איתי שם לא הלבשנו על עצמנו את תפקיד מגיש החדשות. היינו באמת ובתמים שם בסיטואציה הזו, המאוד רגשית עם אריקסן, עם מה שעלול לקרות ליורו, עם מה שקורה מסביב, וראו איך אנחנו עצובים ואיך אנחנו שמחים בסוף, ואני חושב שזה היה חלק מהחיבור שעשה גם ככה רעש גדול באותו יום".
נסכם עם הספר החדש שלך, אגדות דשא, גרסה 2.0 שלך ושל אסף כהן.
"אסף נולד בהולנד, הוא חי שם. החיבור בינינו טוב, גם בשידורים, גם כחבר וגם בספרים. זה ספר שני שאנחנו מוציאים ביחד, הוא גם מביא המון המון תרבות ואמנות, הוא חי בבית של אמנות והוא מביא את זה לתוך עולם הספורט.
"זה ספר חמישי שלי, יש לי סדרה של ספרים בתוך החמישים הגדולים, שהחלה ב-2017 עם ספר שנקרא 'נבחרת החלומות' על 50 הכדורסלנים הכי גדולים בדור האחרון, מאז הוצאתי את נבחרת חלומות של 92' יחד עם אלעד זאבי היקר מעיתון הארץ. אחר כך היה את אגדות דשא הגרסה הראשונה, ואז סיפור אולימפי על חמישים הרגעים הכי גדולים במשחקים ופלאי המונדיאל, על חמישים הרגעים הגדולים בתולדות גביע העולם".