גלי צה"ל שלחו צו 8 לכתבים צבאיים: מי בחרו שלא להגיע?

רבות נכתב כבר על התפקיד של הכתבים הצבאיים במלחמה או ליתר דיוק - בימים, השבועות והחודשים שקדמו לאירועים שהתחוללו לפני שנה בדיוק. התדהמה המוחלטת שאחזה בציבור הישראלי מבוססת על מה שידענו, או ליתר דיוק: על מה שחשבנו שידענו על צה"ל.

רק בימים שקדמו ליום הנורא ביותר בהיסטוריה של ישראל, במלאת 50 שנים למלחמת יום הכיפורים (היו הנורא ביותר שקדם לו) נחשפנו לשלל ראיונות כתובים, מוקלטים ומצולמים עם בכירי מערכת הביטחון: הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקדי הגזרות השונות וכל מי שמופקדים על הגנתנו. שמענו על אויב מורתע ובעיקר על צה"ל ש"מוכן לכל תרחיש", משפט שעבר כחוט השני בין ריאיון חג אחד למשנהו. צה"ל שהפיק את הלקח המרכזי מיום כיפור "ההוא", להיערך תמיד לכל תרחיש, גם ללא צפוי על גבול הלא הגיוני. כמה יהירות, כמה רהב, כמה מעילה באמון הציבור.

הכתבים הצבאיים אמנם לא אשמים במחדל כמובן. הם לא נושאים בתפקיד ציבורי ואינם נושא לשום חקירה, אבל הם בהחלט כתובת לביקורת - בהיותם מי שהוליכו את הקולות. הם אמנם לא שחררו לבתיהם אלפי חיילים שהיו יכולים, ברגע האמת, להציל חיים של (לפחות) מאות אזרחים מבין נטבחי ה-7 באוקטובר, אבל הם היו חלק ממערכת שפיטמה את עצמה בהבל פיה, גנרלים שראו בתקשורת עד כמה הם ועמיתיהם מוכנים לכל תרחיש והתפתו להאמין לעצמם.

לכתבים הצבאיים עומדת גם עוד "הנחה": כדי לסקר מבפנים את פעולות הצבא, נדרש כתב צבאי לתעודה מיוחדת שמשמעותה ויתור חלקי על זכות הציבור לדעת תמורת זכותו שלו להיחשף לחומרים שאינם גלויים לעין הציבור. זו מערכת מתוחכמת שמחזיקה את הכתבים הצבאיים צמודים לעטיני המערכת, ניזונים ממנה, חשים עצמם כאנשי סוד של חלק מהמפקדים הבכירים ביותר. זו צרה צרורה כשמדובר בעיתונאי, אבל זו לא טענה לעיתונאי ספציפי: הצבא הוא זה שקובע את כללי המשחק ומי שרוצה לדווח, חייב להתיישר.

כל אלו מתכנסים לפרויקט אמיץ של גלי צה"ל לרגל 7/10 שעלה השבוע. כן, דווקא התחנה הצבאית ולא התקשורת החופשית, היא זו שעשתה מעשה וזימנה לשיחה פתוחה, גלויה וכנה, את האנשים שמתווכים לנו את "גרסת הצבא".

אחרי שגמרנו לתת הנחות נתחיל באלו שאפילו לא רואים עצמם חייבים הסבר לציבור: הפרשנים והכתבים הצבאיים שלא נענו לקריאת גלי צה"ל להתייצב לשיחה. נקדים ונציין כי פנייה להפקת התכנית העלתה תשובה חד משמעית: כולם הוזמנו להשתתף ולהשמיע דברים.

נוסיף עוד כי נכון שזימון מגוף תקשורת אינו דבר מחייב, אבל כתב חדשות 12 ניר דבורי, שהוזמן ובחר לבשל ארוחת חג עם השף חיים כהן שבה הסביר עד כמה הוא עובד קשה בשנה האחרונה ואף הספיק להודות למשפחתו בפודקאסט של כתבת בידור של חברת האם קשת - איך יוכל מחר לבקר את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל שעושים הכל כדי לחמוק מוועדת חקירה ממלכתית?! הוא כמובן אינו היחיד, אבל מאחר שהוא הנצפה ביותר, היה מצופה דווקא ממנו להתייצב למתן עדות פתוחה.

אחרי שקראנו בוז לכל מי שמעלו באמון הציבור פעמיים - פעם אחת בנמנום ככלב השמירה ובפעם השנייה משסירבו למסור את גרסתם, נפנה למי שכן הגיעו: שני מטבעות נמצאו מתחת לפנס בדמות דורון קדוש ואמיר בר שלום, הכתב והפרשן הצבאיים של גל"צ. מלבדם היו שם עוד נועם אמיר, ששימש כפרשן צבאי בערוץ 14, אור הלר - הפרשן הצבאי של חדשות 13 ויוסי יהושע מ-YNET וידיעות אחרונות.

הם מסבירים, כל אחד לעצמו וכולם לנו, איך קרה מה שקרה. מה שמעניין הוא איך הם מפרשים את מה שאירע להם. נועם אמיר הוא המחמיר עם עצמו ביותר. הוא מספר שהחליט כמעט מיד שלא יוכל עוד לשמש בתפקידו, מדבר על התבוננות פנימית ועל היותו שותף לנטיעת תחושת ביטחון כוזבת בלב הציבור.

"כולנו לקינו" מכה על חטא גם אור הלר, שמספר איך העירו אותו בשש וחצי בבוקר כשהיה ליד קריית שמונה, איך הספיק להתעורר, לנהוג לתל אביב וממנה לקיבוץ זיקים - ומשתומם על איך הגיע לשם לפני צה"ל... זאת הנקודה שבהחלט דורשת הסבר - ולא מפי הכתבים הצבאיים (הם אלה שצריכים לתבוע אותו): איפה היה צה"ל הגדול בשעות שבהן היה שרוי בשיתוק הרסני?

דורון קדוש מודה בפשטות "האמנו" (לכל מה שאמרו לנו) ואור הלר מסכם: "אנחנו חלק מהכישלון והקונספציה. לנו היה תפקיד ולצערי לא עשינו אותו כמו שצריך".

גם יוסי יהושע מדבר על "התבוננות פנימית", אבל גם בשעה שהוא מקבל על עצמו אחריות, הוא מדבר על אחריות החברה הישראלית בכללותה, שנמאס לה להילחם, שרצתה להקטין את הצבא ועוד.

אני לא יודע אם זה נכון, אבל שום דבר מזה לא רלוונטי לאירועי ה-7 באוקטובר, שבהם כשל צבא שהיה מצויד במיטב המערכות המתקדמות ביותר ובכוח אדם מתוגמל היטב - מספיק להזכיר את תקציב הביטחון שרק הלך וגדל לאורך השנים, בין היתר בזכות הסיקור האוהד שלו ושל חבריו, שרובם שיתפו פעולה עם המערכת בכל פעם שבה עמדו על הפרק תועבות כמו "תוספת הרמטכ"ל".

במציאות הישראלית שבה בריחה מאחריות היא רוח המפקד כמעט בכל מערכת ציבורית, ראויים לציון משתתפי השיח המרתק הזה, פחות משבע דקות כל אורכו. כן, הם כשלו, אבל הם לפחות (נזכיר שוב: שלא כחלק מעמיתיהם) באו והתוודו. זה הרבה יותר ממה שניתן להגיד על מי שחייבים לנו תשובות: במדים ובחליפות שרים וראשי ממשלה.