במקביל לשבוע השני של נתניהו בבית המשפט, התנהל בוועדת הכלכלה של הכנסת אירוע לא פחות דרמטי - החקיקה החפוזה והפוליטית לסגירת תאגיד השידור הישראלי. זה כמובן לא מקרי. חוט עבה מאד שזור בין כל התיקים בהם מואשם נתניהו, והוא ניסיונותיו לשלוט בתקשורת הישראלית.
נתניהו מסובך לפחות בשני תיקים שקשורים לשאיפותיו הגלויות - ואלה שטרם נחשפו - לשלוט בגופי תקשורת (בשלישי, תיק 1000, דובר "רק" על מתן סיגרים ושמפניות, אבל גם מילצ'ן החזיק בעבר בגוף תקשורת ישראלי - ערוץ 10 - וגם עבורו נתניהו פעל לא מעט בעבר, גם אם לא באופן שנחשב פלילי).
התלכדות האירועים השבוע באולם המשפט ובאולם הוועדה הרעשני בכנסת הוכיחה את מה שכבר מעייף לומר: כשבוחנים את רמת האמביציה, האובססיה, המעורבות, והרזולוציות שבהן בחש נתניהו במהלך 16 שנות כהונתו בנושאים שקשורים לסיקורו, קשה שלא לתהות מתי בדיוק היה בידיו הזמן לעסוק בעניין השולי שנקרא ניהול מדינת ישראל.
בפועל, עדות נתניהו השבוע תמצתה בקולו אלפי שעות שהשקיע ראש הממשלה ב-16 שנות כהונתו בניסיון כמעט פתטי אך אפקטיבי לשלוט בתקשורת הישראלית. הנה רשימה קצרה שתיקי האלפים הם רק קמצוץ ממנה: עידוד הקמת החינמון ישראל היום ואז שיחות לתוך הלילה עם עורך העיתון (שהוכחשו, והשבוע כשהעניין כבר הסתדר עם האינטרסים המידיים זכו סוף סוף לאישור בעדותו); שיחות עם נוני מוזס במספר מערכות בחירות בניסיון להגיע לעסקה על סיקור אוהד; שיחות עם שאול אלוביץ' בנוגע לעוינות של אתר וואלה; פירוק רשות השידור (לא לפני שהציג את עובדיה כחמאסניקים); גיבוש רשימת 120 מועדפים "מימין" לתאגיד כאן בהקמה; שתילת ממלא מקום מפקד בגל"צ כדי להאבק על מקומו של יעקב ברדוגו; הקמת ערוץ 14, הנשמתו ואז דחיפתו קדימה בכל הכוח באמצעות שורת מענקים והטבות (מהכסף הציבורי, כן? בדיוק אותו כסף ציבורי שפרנסי ערוץ 14 המסחרי לא מבינים מדוע ראוי שיגיע לערוץ ציבורי).
בין לבין נתניהו אפילו הספיק תוך כדי מלחמה לארגן לו ריבאונד (אם ערוץ 14 יפנה לו עורף כפי שעשה בשעתו ישראל היום לאחר מות אדלסון) - סלילת דרכו של ערוץ מיטיב נוסף -i24news, שאופיו הביביסטי הולך ומתברר מיום ליום ובעיקר משישי לשישי. לצד כל אלו, כמובן, פגישות שוטפות עם מנכ"לי חברות החדשות וכתבים אוהדים, ו"פגישות חירום" בצל 7 באוקטובר - שנחשפו בוואלה.
גם את זירת בעלי השליטה על כלי התקשורת לא הותיר ריקה. במקביל לניסיונותיו במשך השנים להביא רוכשים לידיעות אחרונות, רשת 13 וערוץ עשר, ולבקשתו (באמצעות אריה דרעי) מבעלי ערוץ 14 מירישווילי להפעיל את ערוץ הבית גם בשבתות (בקשה שנדחתה), נתניהו עצמו חשף בעדותו השבוע ששוחח גם עם בעל השליטה בקשת 12 מוזי ורטהיים ז"ל, "אמרתי לו תשנה את האנשים בערוץ 2 שהם נוגדים את המדיניות שלך, תשנה את האנשים".
וכל זה בלי שאמרנו מילה אחת על ה"רפורמה" של קרעי שבאה לחלק גזרים ומקלות לתומכי ומתנגדי המשטר. הספק נאה, לכל הדעות.
נתניהו הסביר השבוע את גרסתו. "עבור השפעה מדינית יש צורך בשכנוע בתקשורת". גם אם נניח בצד את סעיף השוחד ונקבל את ההנחה (של ראש הממשלה ושל תומכיו), כי לא נתן ולא הציע לאיש כלום בתמורה, לא לאלוביץ ולא למוזס. גם אם ננכה את אלו, נתניהו עצמו, הודה באובססיביות התקשורתית שיוחסה לו. למעשה, אם סעיף האישום המרכזי במשפטו היה "התעללות בתקשורת הישראלית", הרי שהשבוע הוא הודה באשמה, רק שטען שעשה זאת כהגנה עצמית.
כל אלו מובילים חזרה ליסוד הנפשי של נתניהו, ופה לא מדובר בעניין פוליטי, פלילי או עיתונאי - אלא מנהיגותי. בדרכו, נתניהו הודה השבוע בחולשתו הגדולה. אחרי עדותו קשה שלא לתהות אם בעיני נתניהו ישנה משמעות כלשהי לניהול או למדינת ישראל. נראה שבעיניו כל קיומן מתמצה באופן בו הם מתווכים לציבור. על פניו, הגישה הזו משקפת תפיסה כמעט פרוידיאנית.
אלא שהמציאות גשמית ובוצית הרבה יותר: נתניהו הודה השבוע בלי לשים לב שהוא מאמין שאין ערך במעשיו - טובים וחשובים ככל שיהיו - אלא רק לאופן שבו הם משתקפים בתקשורת. למעשה, נתניהו טוען שהציבור מטומטם, ולכן לא משנה מה יעשו עבורו, הכל תלוי בחסדי הנרטיב שתמכור לו התקשורת. זו אמירה מתנשאת מאין כמוה, אבל זו קודם כל אמירה פחדנית ואימפוטנטית שמלמדת המון על קורבנות והתקרבנות, וגם פיתרון קל למי שחושש באמת לעשות.