כתבים רדודים ועילגים שניזונים ממסרונים ומפרסמים "סקופים" מופרכים; שדרי רדיו צעקנים שמתווכחים בשפת ביבים; מגישים חסרי ידע שמנסים לשדר שחייה ואתלטיקה ומייצרים טעויות מביכות; פרשנים שמקשקשים בלי הפסקה ונוזפים בטובי המאמנים והשחקנים בעולם; עיתונאים שמכתירים באובססיביות כל ידיעה אלמנטרית כ"פרסום ראשון" ו"בלעדי" במקום לערוך תחקירים ולחשוף שחיתויות; בעלי ערוצים שמועלים בתפקידם עבור זכויות שידור; עורכי מהדורות שמתבטלים בפני מקורות מימון ונותני חסויות - זו רשימה חלקית בלבד של תחלואי תקשורת הספורט בישראל בעידן הנוכחי.
"אתה תתבייש לך, עוף מהשידור שלי"! שאגה אופירה אסייג, והפכה לסמל הביצה המעופשת של תקשורת הספורט בישראל. חלק ראשון >>>
אפס אתיקה, מינוס מודעות: שכירי המיקרופון של תקשורת הספורט. חלק שני >>>
כך כותב עיתונאי הספורט הוותיק עמיר פלג, בספר חדש שהוציא לאור "המרוץ לתחתית - מותה של תקשורת הספורט". פלג שימש במשך 40 שנה ככתב, תחקירן, עורך ופובליציסט בעיתונים "חדשות" ו"ידיעות אחרונות", ובשנת 2013 הוענק לו פרס אומ"ץ. בנימוקי הוועדה שבחרה בו נכתב בין השאר כי "ביקורתו הניבה פירות והביאה לשיפור במנהל התקין ולהרתעת הגופים המסוקרים". וואלה עם הצצה לפרק השלישי - "הסגידה לבעלי ההון".
חמורה הרבה יותר התרפסות תקשורת הספורט בפני טיפוסים מפוקפקים שהשתלטו על קבוצות וזכו ליחס של אח"מים. למשל אלי טביב, שתיזז ופיזז בין שלוש קבוצות - הפועל כפר סבא, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים - ואגר בתיקו הפלילי שורה מגוונת של הרשעות , וביניהן התחזות לאדם אחר למטרות הונאה, זיוף, קבלת דבר במרמה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, פציעת נער בנסיבות מחמירות, השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט. בקיצור, אדם ברוך כישרונות, שנגזרו עליו בעבר מאסר על תנאי ועבודות שירות.
מה עשתה התקשורת בנדון הנידון? המשיכה לתת לו במה גם אחרי שהתנתק מבעלות על קבוצה כלשהי. ב"ידיעות אחרונות" הציג אותו נדב צנציפר כמי שעשוי לחזור ולהושיע את הפועל תל אביב, ובריאיון נרחב אצל אותו כתב חילק טביב ציונים לכולם באצטלה של גאון כדורגל. באתר ONE ניתנה לו במה לאותה מטרה בדיוק, במתכונת של טור דעה קבוע בנסיבות מחמירות.
גם מחליפו של טביב בבית"ר ירושלים, משה חוגג, התקבל בשירי הלל על ידי להקת המעודדות ממדורי הספורט. הללו לא ממש התאמצו לברר מאין צץ אוהד הפועל באר שבע, חובב הקריפטו=והסלפי עם מגה סלבס, שהתמודד עם תביעות שונות ומשונות מצד גורמים שעשו עימו עסקאות חובקות עולם. גם מפגש הפסגה שקיים עם ראשי חוג האוהדים הגזען והאלים "לה פמיליה", והישיבה עם השחקנים על הדשא מול היציע אחרי אחד הניצחונות, לא הדליקו נורות אדומות. את העיתונאים הסוגדים לבעלי הון אפשר לקנות גם במטבעות וירטואליים.
בינואר 2019, חודשים אחדים אחרי שרכש את בית"ר ירושלים, הגיע חוגג לריאיון בתוכנית "אופירה וברקוביץ"' בערוץ .12 לזכותה של אופירה אסייג ייאמר שהיא מציגה שאלות ישירות ולא מרפה עד קבלת תשובה, סקרנות של מי שהגיעה במקור מהעיתונות. ברקוביץ' הוא מראיין שונה ומעניין בזכות סקרנות שנובעת מסיבה אחרת לחלוטין - ילדותיות.
השניים ניסו לברר מה הבסיס העסקי של המיליונר האלמוני, שאת נכסיו קשה להגדיר. "יש לי למעלה מ־50 אולי 60 חברות", השיב חוגג. הצהרת הון שנשמעה מעט מוזרה. "אולי" הוא אמר כמי שלא סופר את עצמו בעצמו. "אתה יכול לתת לנו שמות, שבנאדם עושה גוגל, יראה משה חוגג הוא הבעלים החברה"? הקשה ברקוביץ' בסגנונו הבלתי מלוטש. "בטח, בטח, נגיד 'סטורדוט,' זו חברה מדהימה שמטעינה בטריות בצורה מהירה", ענה חוגג, ואז עבר ללשון רבים: "יש לנו חברות רובוטיקה, יש לנו חברות חלל". לנו? כלומר יש כמה חוגגים? על כך המראיינים לא התעכבו. גם סוגיית החלל נותרה לרחף בחלל האולפן, אבל אסייג השחילה וידוי: "חייבים גילוי נאות. הוא הזמין אותנו לסיבוב, לא באנו", וברקוביץ' מיהר להסיר אחריות: "כי אנחנו לא חייבים לבוא".
זה נכון, לא חייבים, וממש גם לא צריכים לקבל הזמנה. אנשים ומוסדות, גם בספורט, מאוד אוהבים להזמין עיתונאים לסיבובי ראווה אחר כבוד, בתוספת כיבוד, ולהציג להם את "כל הדברים היפים שאנחנו עושים". ביקורים כאלה הם חסרי ערך. תחקירנים רציניים באים בלי הזמנה ובדיסקרטיות.. טיולים מאורגנים מטעם המארח הם מקורות מידע חשובים כמו מסיבות עיתונאים. כלומר, מיותרים במרבית המקרים.
ברית בין הבית"רים
ויש דברים שאפשר לברר גם בלי להגיע למקום, אפילו בקלות. כמו שיחת טלפון שקיימתי עם מנכ"ל "סטורדוט," ד"ר דורון מאירסדורף, שייסד את החברה עם פרופ' שמעון ליצין . אליהם הצטרף פרופ' גיל רוזנמן. בצוות ההנהגה היו באותו זמן שישה חברים, בהמשך נוספו עוד כמה, אך איש מהם לא נקרא משה חוגג.
"מדובר בחברה פרטית עם עשרות בעלים שונים. גם רומן אברמוביץ,' גם 'סמסונג,' גם תאגיד הנפט והגז הבריטי ועוד אחרים. כולם יכולים לקרוא לעצמם בעלים", הסביר מאירסדורף בשיחה עימי לאחר הריאיון החובבני עם בעלי בית"ר ירושלים בטלוויזיה. על טענת חוגג כי היה המשקיע הראשון בחברה, השיב מאירסדורף: "הוא לא משקיע ראשון. אין משקיע ראשון. יש סיבוב. בסיבוב הזה היו הרבה משקיעים, והוא היה אחד מהם. המינוח הנכון הוא בעל מניות".
בקיצור, סיור במפעל יכול היה חוגג לערוך לצמד מראייניו בדיוק כמו כל יתר בעלי המניות הרבים. מזל שאסייג וברקוביץ' ויתרו על ההזמנה, והעיקר שהמניות של חוגג בקרב כתבי הספורט המשיכו לנסוק. במיוחד כשהוא טס למלא את חלקו בהסכמי אברהם, שאפשר היה גם לקרוא לו: ברית בין הבית"רים.
"ערב חג החנוכה המנורה הבית"רית נדלקת באור חדש ומרגש במיוחד. אנחנו מצעידים ביחד, כולנו, את המועדון לימים חדשים של דו־קיום, הישגיות ואחווה למען המועדון והקהילה שלנו ולמען הספורט הישראלי", דיווח המשיח מדובאי, לאחר שהוא ואלי אוחנה חתמו עם "נציג משפחת המלוכה באיחוד האמירויות," השייח' חמד בן ח'ליפה אל־נאהיאן, על חלוקת הקבוצה מירושלים, עם 50 אחוזי בעלות לכל צד.
"בנו של ראש ממשלת איחוד האמירויות היה שותף לאחד המהלכים ההיסטוריים בספורט הישראלי", התפעם ב־ynet נדב צנציפר, שידע אף לדווח בפרוטרוט על הרגעים המכריעים במשא ומתן: "במהלך המגעים דובר על הפורמט הבא: חוגג עם 50 אחוז, לבן ח'ליפה 49, ואילו למתווך בעסקה היה אמור להיות אחוז אחד של בעלות, אולם האמירתים התעקשו, כשהשייח' אמר לחוגג במהלך הפגישות ביניהם: 'אתה מדבר על דו־קיום, אז בוא נהיה שווים', לכן חוגג קיבל את הטיעון".
כמיטב מסורת הסגידה לבעלי ההון, הוסיף צנציפר נתונים פיננסיים. "על פי החוזה מבינים עד כמה מדובר בעסקה אדירה בעבור חוגג", נכתב בידיעה. "ל'ידיעות אחרונות' ול־ynet ספורט הגיעו פרטי החוזה המלאים, שהפכו אותו ליקר אי־פעם בכדורגל הישראלי. השייח' בן ח'ליפה מחויב להעביר 75 מיליון אירו, כלומר 300 מיליון שקל, על פי המתווה הבא: חוגג יקבל לכיסו הפרטי 28 מיליון אירו באופן מיידי, 50 מיליון האירו הנוספים יועברו על ידי השייח' בטווח של עד עשר שנים".
"דבר אחד אי אפשר לקחת מבית"ר ירושלים ומשה חוגג, הם עשו היסטוריה", התרגש משה פרימו בטור מיוחד שפורסם באתר ערוץ הספורט. "בית"ר תיכנס לדפי ההיסטוריה ותיזכר כקבוצה הישראלית היחידה שמעולם לא שיחק בשורותיה שחקן ערבי, אך בד בבד גם תיזכר כקבוצה הישראלית הראשונה שיש לה בעלים ערבים".
מהעובדה שההליך המורכב לקח שבוע ימים בלבד, ומכך שהמתווך היה טיפוס מפוקפק - שגידל בביתו באוקראינה אריה בשם סימבה, ובאחוזתו בדובאי נמר בשם מוגלי - פרימו פחות התרגש. צחוק הגורל היה שלמרות חיות הטרף ששאגו ברקע, דווקא תעודת יושר, שאותה לא הצליח השייח' להמציא להתאחדות בישראל, היא זו שטרפה את הקלפים.
לצד המעריצים מתקשורת הספורט בלט באותם ימים המראיין החביב דני קושמרו, שהגיע לכתבת תדמית עם חוגג עבור התוכנית "אולפן שישי" בערוץ 12. היא צולמה בעיקר בדירתו של המרואיין במגדל יוקרה תל אביבי, שבה תועד חוגג מנגן בפסנתר שיר של מייקל ג'קסון. "בראבו! בוא'נה, עכשיו באמת הפתעת"! התלהב קושמרו אגב מחיאות כפיים, ואחר כך הודה: "אנחנו מכירים מבאר שבע". הכתבה המפנקת על הסימפוניה הבלתי גמורה גם ננעלה בצלילי פסנתר.
זמן לא רב אחר כך ארגן לעצמו חוגג אירוע הוקרה לכבוד יום הולדתו ה־40. הוא כלל משחק ראווה בהשתתפות כוכבי עבר של הנבחרת, כמו משה סיני, ראובן עטר, אבי נימני, חיים רביבו, רונן חרזי ורן בן־שמעון. שתי הקבוצות לבשו חולצות בשחור ובלבן עם שמו של חתן השמחה בחזית. הקפטנים היו חוגג עצמו וג'קי בן זקן ממועדון ספורט אשדוד, במה שנראה לכאורה כמו דרבי מסקרן בין הזרזיר לעורב.
אלי אוחנה, שהיה כפוף באותה תקופה לילד יום ההולדת, דקלם ברכה, עיריית ירושלים השכירה לחוגג את אצטדיון טדי במחיר של השכרת מחסן בשכונת שייח' ג'ראח - 3,100 שקל פלוס מע"מ. "סיום המשחק, כולם מרוצים, כולם מאושרים", סיכם השדר בתקציר בן שבע הדקות של המשחק, שהועלה למוחרת באתר ONE. לשדר, שקיבל תשלום עבור שירותיו, קראו יורם ארבל... לתפארת התקשורת בישראל.