במשך שנים, ניסה נתניהו לשכנע את הציבור הישראלי שהוא הקורבן הגדול של התקשורת. "ערוצי התבהלה", "הדיפ סטייט", "התקשורת השמאלנית" - הכול כבר נאמר. אבל ככל שנערמות השנים, העדויות, ההקלטות וההתנהלות עצמה, מתבררת התמונה ההפוכה: לא מאבק מול תקשורת עוינת, אלא ניסיון עקבי לעצב את התקשורת כך שתתאים לצרכיו.
זה התחיל הרבה לפני משפט האלפים. הרבה לפני תיק 4000. כבר בשנותיו הראשונות בשלטון, נתניהו הבין שלא מספיק לנצח בבחירות - צריך גם לשלוט בתיווך שלהן. לא במקרה הוא ניהל מערכות יחסים אינטנסיביות עם מו"לים, עורכים ובעלי הון, ולא במקרה סוגיית זהות המראיין תמיד העסיקה אותו כמעט כמו השאלות עצמן.
אחד הסמלים הבולטים לכך היה יחסו לעיתונאי חדשות 13 רביב דרוקר. במשך שנים נתניהו החרים את חדשות 10 (בשמה הקודם) בין היתר בגלל דרוקר והתחקירים שלו. לפי חשיפה ממש כאן בוואלה, בשנת 2015, נתניהו אף סירב להתראיין במערכת הבחירות כל עוד דרוקר היה חלק מהמשוואה. אז, בעולם שכולו עדיין טוב, נזכיר, נתניהו לא החרים עדיין את כלי התקשורת האחרים. אליהם הוא דווקא הגיע.
חזרה למאי 2026, ולחשיפת ה-New York Post היום (רביעי) כי ראש ממשלת ישראל הסכים להתראיין לתוכנית התחקירים האמריקאית היוקרתית "60 Minutes" רק לאחר שקיבל אפשרות לבחור מי יראיין אותו. הבחירה שלו הייתה במייג'ור גארט, הכתב הראשי לענייני וושינגטון של CBS, ולא בלסלי סטאל, מהעיתונאיות המזוהות ביותר עם התוכנית.
וכאן נחשפת נקודה מעניינת נוספת: בשבוע שעבר, במהלך עדותו במשפט האלפים, נתניהו כלל לא ניסה להכחיש את עצם ההתערבות בזהות מראיינים ועורכים. להפך. הוא הסביר ש"כך נהוג לעשות". כלומר, מבחינתו, עצם הניסיון להשפיע על הסיקור, על הגישה, על זהות המראיין - אינו חריגה מהכללים, אלא חלק טבעי ממשחק הכוח בין פוליטיקאים לתקשורת.
במילים אחרות: בעוד הפרסום מציג את הפרשה סביב CBS כחשיפה חריגה, נתניהו עצמו בעצם הקדים אותה בעדותו. הוא כבר הודה בפומבי שזו השיטה. מייצרים אנומליה, מנרמלים אותה, והופ, יש נוהל עבודה.
זה מה שהופך את הסיפור הנוכחי עם CBS למטלטל הרבה יותר. פעם, רשת כמו CBS ותוכנית כמו "60 Minutes" היו סמל לקדושת העצמאות העיתונאית האמריקאית. המקום שבו פוליטיקאים מגיעים כדי להתמודד עם שאלות קשות - לא כדי לבחור מי ישאל אותן. בשנים האחרונות, משהו נשבר גם שם.
השינויים בתוך CBS לא קרו בוואקום. תחת עידן טראמפ ותיעובו המוכר לתקשורת "הממוסדת" הרשת נכנסה לסחרור פנימי סביב תביעות, לחצים פוליטיים ושינויים ניהוליים. חברת האם פרמאונט גלובל ניהלה מאבק משפטי מתוקשר מול טראמפ סביב ריאיון ב-"60 Minutes", ובסופו אף הגיעה להסדר של 16 מיליון דולר. במקביל נרשמו עזיבות בכירות, טענות לפגיעה בעצמאות המערכת, ולחצים סביב מיזוגים ואינטרסים רגולטוריים.
לתוך הסביבה הזאת נכנסה גם עורכת החדשות החדשה, בארי וויס שמובילה שינויים עמוקים בתוך CBS ותוכנית הדגל שלה "60 Minutes". וייס, עיתונאית לשעבר ב"ניו יורק טיימס" זכתה לבולטות בזכות דעותיה האנטי-פרוגרסיביות והעמדות הביקורתיות שלה כלפי תקשורת הזרם המרכזי. העובדים ב-CBS מחו ואמרו כי מדובר ב"מהלך מדכא" ו"פוליטי מובהק". זה לא סייע להם.
בדיעבד, הם צדקו: לפי שורת דיווחים בארה"ב, היא זו שאפשרה לנתניהו לבחור למעשה בין כמה מראיינים - ובסופו של דבר הריאיון ניתן באווירה נוחה לנתניהו, בסביבה ביתית בסלונות של מקורבו המיליארדר סיימון פאליק. לסגנון הקשוח והמסורתי הכל כך מזוהה של התוכנית - לא נותר זכר.
מכבסת המילים "השמרנית"
אז מה חדש, אתם שואלים? נתניהו הרי תמיד ניסה להשפיע. החידוש הוא שהמערכת שמולו כבר הרבה יותר חלשה, הרבה יותר לחוצה, והרבה יותר מוכנה להתאים את עצמה. פעם פוליטיקאים פחדו מ-"60 Minutes". היום נדמה ש-"60 Minutes" חוששת מהפוליטיקאים. והאירוניה כמעט מושלמת: האיש שבמשך שנים בנה קריירה על הטענה שהתקשורת רודפת אותו, הצליח להפוך לאחד המנהיגים הראשונים שמצליחים לכופף ולכפכף גם חלקים מהתקשורת האמריקאית היוקרתית לרצונו.
לא באמצעות צנזורה. לא באמצעות סגירת ערוצים. אלא בדרך הרבה יותר מתוחכמת: יצירת מציאות שבה עורכים, מפיקים ובעלי חברות מדיה מתחילים לחשוב מראש מה יכעיס אותו, מה יסבך אותם, ואיך עדיף "לנהל" את הריאיון כדי לשמור על גישה, שקט או אינטרסים עסקיים.
וישנה עוד נקודה, שקשורה לתעמולה ולמילים מכובסות ומסוכנות שמסתירות אמת פשוטה: לפעמים, כשבתקשורת מוכרים עיתונאי כ"אולד סקול", "אנטי-פרוגרסיבי" ו"שמרן" - מדובר בעורך ראשי שמקורב לשלטון או שלכל הפחות יהיה פתוח לדרישות מהשלטון. בעצם למה לפעמים? בדרך כלל.