מהרסייך ומחריבייך

מירי רגב לא לבד: כלל עיתונאי ידוע הוא שכל חג צריך פרויקט, וחגים בעלי משמעות סמלית - עדיף בעל מספר נקוב עגול בשנים - הם מעדן ממותק במיוחד. הם מתגלגלים טוב בפה (ובקופה), קלים לאריזה ומחזור חומרים ישנים ("70 הכתבות שאהבתם"), מעניקים הזדמנות למרואיינים מסתגרים-בדרך כלל "לדבר על הכל", ומאפשרים מיתוג משומן שעל גבו ניתן למכור עוד קצת עיתונים/הקלקות. זו הייתה גם התחושה שלנו כאשר התיישבנו לנסות ולגבש את רשימת הסיפורים העיתונאיים הבולטים ביותר שפורסמו בתקשורת הישראלית מאז הקמתה אי שם בשנות ה-50 המפלגתיות.

מיוחד לוואלה ברנז'ה | העיתונאים ששינו את ישראל חושפים | לפרויקט המלא

הליך הבחירה לא היה פשוט. במרוצת השנים, גם אלו האחרונות, פורסמו בעיתונות הישראלית לא מעט סיפורים מרתקים ובעלי אפיל ועניין ציבורי גבוה. חלקם זכו לפופולריות מרשימה במושגי צפייה וקריאה, אחרים קבעו את סדר היום הציבורי, והטובים שבהם - כמו תמיד - קיימו את שניהם. זאת הסיבה שהכלל המחייב היחיד שקבענו לעצמנו בבחירה היה פשוט ושאל את השאלה הבסיסית אך לטעמנו החשובה ביותר: האם הסיפור באמת חולל שינוי? הכוונה כמובן לשינוי שאפשר להבחין בו ולהבין גם ממרחק של שנים שהמציאות שהייתה לפניו - פוליטית, חברתית או אחרת - לא תהיה כזו לאחריו. מיותר לציין שהפקטור היחיד בעל המשקל היה הסיפור עצמו - ולא זהות הכותב או המערכת שהובילה אותו.

הכלל המשני היה התמקדות, עד כמה שניתן, בסיפורים שנבעו מעבודה עיתונאית מאומצת. להלן: תחקיר. מובן שגם כאן המזל ואיכות המקורות משחקים תפקיד משמעותי, ואולם, הנחת העבודה שלנו הייתה שאין דינו של עיתונאי עם מקור או הדלפה אחת - תהיה גדולה תיבת הפנדורה שיפתח אשר תהא - לעבודת שטח מאומצת, שלעיתים נישאת על פני חודשים ושנים.

מרגע שנקבעו כללים אלו, המלאכה הפכה לקלה. נדמה שקיים כמעט קונצנזוס באשר לחשיפות המרכזיות בתולדות המדינה. התמזל מזלנו שחושפיהן עדיין עמנו בחיים, ועוד יותר - שכולם שמחו לשתף עמנו פעולה.

נותרה רק בעיה אחת: הסיפורים עצמם כבר סופרו בהרחבה. בעיה שנפתרה עוד לפני שנוסחה ככזאת: מהר מאד התברר כי למרבית עיתונאי ישראל שהשתתפו בפרויקט - אנשים שקנו את עולמם (בצדק) בזכות תכונות כמו סקרנות, עקשנות אובססיבית לעתים, חוש צדק מפותח ורצון לשנות - יש מכנה משותף אחד נוסף, שטרם התגלה: בטן מלאה על התקשורת. בניגוד לציפייה האינטואיטיבית שליוותה אותנו בתחילת העבודה, והניחה שהטקסטים שיכתבו העיתונאים יאירו פינות חשוכות על התנגדויות ולחצים פוליטיים שטרם פורסמו, אט אט התברר שחלקם הגדול דווקא מעדיף להאיר את המערות האפלות של ההתנגדויות מבית; לפעמים היו אלו הכפשות של קולגות, לעיתים שתולים שלוחי פוליטיקאים ששמו להם למטרה לסכל, ובחלק מהמקרים סתם צרות עין שנבעה מאינטרסים מנוגדים של עיתונאים אחרים שביקשו למנוע או לעכב את הפרסומים. נוכח העובדה שכולם עדיין עובדים בתקשורת, נדרש לכך אומץ לא מבוטל.

כך לדוגמא, חושף "פרשת דרעי" מוטי גילת, מספר לראשונה את האופן בו גורמים ב"ידיעות אחרונות" ניסו "להוריד" אותו מעבודת התחקיר; אילה חסון מספרת על "עיתונאי" מתוך רשות השידור שעסק בניסיונות טרפוד חשיפת "בר-און חברון"; וגידי וייץ חושף כיצד בלב ליבה של ההטיה התקשורתית בוואלה, עיתונאי בכיר מהמערכת ניסה לשכנעו שמדובר בעורבא פרח. אבל היו גם אחרים: רון בן ישי שנזכר כיצד טומי לפיד (ז"ל), בשבתו כמנהל הטלוויזיה ברשות השידור, נדהם כאשר שמע ממנו על המכתב ששלח לבגין, וביקש אישית להעבירו; כך גם דן מרגלית ואמנון אברמוביץ' שזכו לגיבוי רב ממערכות החדשות. והיה גם רביב דרוקר - שעצם העובדה שביקש מעורכו הראשי, המשמש גם כמנכ"ל חדשות עשר גולן יוכפז, להצטרף אליו למלאכת הכתיבה - אומרת הכל; וכמובן - עמרי אסנהיים, עם רוח גבית מאילנה דיין, ואלכס ליבק - שסיפוריהם מצמררים וכל תוספת שלנו רק תגרע.

ומילה אחרונה, אישית. בשנה האחרונה נחשפו פרשות 2000 ו-4000. סופן המשפטי עדיין לא ידוע אך השפעתן וחותמן על תחום התקשורת כבר ברורה: מה שהיה עד כה מתחת לשולחן, לפחות בשנים הקרובות, כך יש לקוות, כבר לא יוכל להסתתר עוד. עם זאת, גם באקלים הבריא המתרגש עלינו לטובה, כלל לא טריוויאלי שטקסט חושפני כמו זה של גידי וייץ, מתפרסם בוואלה! NEWS - אשר עומד אף הוא במרכז הסערה. אם תרצו, כבר סיבה לאופטימיות לקראת חגיגות ה-71.

חג עצמאות שמח.